צעד קטן לפריז, צעד גדול לאימא (יום 1)

27 בספטמבר

15521 צעדים. הסבר יבוא בהמשך.

בוקר טוב פריז!

אתמול בלילה נחתנו. הלכנו לישון מאוחר. בבוקר חיכו לנו הרבה עננים. אבל הבחור הנחמד ממזג האוויר בטלוויזיה אמר שהם יזוזו מערבה והטמפרטורות יעלו. אני לא מבינה כמעט אף מילה בצרפתית אבל את המטאו של הבוקר הבנתי.

היום הזה התחלק לשלושה חלקים:
ביקור בבניין האופרה
ביקור בתערוכה החדשה של קלוד מונה שנפתחה ממש לפני חמישה ימים
עלייה לשער הניצחון, ורשימת ניצחון קטן על מזג האוויר

הצרות התחלקו גם כן לשלושה חלקים:
1. המצלמה שבקה חיים
2. התיק שלי התחיל להתקלף עד לרמה מביכה של ממש
3. הסוודר של גאפ עשה גם כן פדיחות, והוריד שערות בכל מקום

הפתרונות:
1. צלמתי עם המצלמה של הטלפון, עד שהבטריה שלו נגמרה
2. זרקתי את התיק לפח, מחר אקנה חדש
3. מתלבטת אם לזרוק לפח. כנראה שכן

מה בעצם אנחנו עושות פה:
לאימא יש יומולדת 60 עוד כמה חודשים, ליתר דיוק ב-2 בינואר. במילים אחרות, בשיא הכפור האירופי. לכן הטיול הוקדם לעכשיו. לפני חודשיים התחילה אימא בתוכנית צעדים – מכשיר קטן סופר כל צעד שהיא עושה. כרגע היא צריכה לעשות 9000 צעדים ביום, מתוכם 4000 אירובי. אירובי פירושו, לכל הפחות, הליכה רצופה ולא איטית במשך עשר דקות. עדיף טיפוס, או ספינינג. לטענת אימא מדובר ביעד נמוך, כדי שהיא תוכל להיות "בסדר" גם ביום שבו היא עובדת מעל שמונה שעות. היום כאמור עשינו מעל 15 אלף, וזה לא כולל את הצעדים למסעדה בערב (לא ממש אכלנו צהרים, זו היתה הארוחה החמה הראשונה היום). ולא כולל את הספירה בין הדלת של החדר לכניסה למסדרון – 50 צעדים, לא פחות.

אז מה היה לנו היום:
ביקור ראשון שלי בתוך בניין האופרה, שנבנה באמצע המאה ה-19. מבנה מאוד מרשים, קצת מצועצע. הצצנו על האופרה עצמה, ראינו שאת התקרה צייר שאגאל, לא קשה לזהות. כאמור כל הצילומים נעשו בטלפון שזה קצת פקקט כי היה קצת חשוך. מצד שני, בחרתי את הטלפון הזה רק בגלל שיש לו מצלמה טובה. אז היה יכול להיות יותר גרוע. בכל אופן הביקור לא היה קצר, כי ניסיתי להציל כמה זוויות.
מכאן צעדנו לעבר השאנד אליזה דרך גנים יפהפיים שניכר כי אדריכל נוף אחראי להם. את השאנז אליזה אני אוהבת פחות. סתם שדרות רחבות, שמחברות בין שתי נקודות יפות – כיכר הקונקורד ושער הניצחון, ארק דה טריומף.

באמצע היתה הפגנה של פלסטינים שהחזיקו דגל פלסטין עצום, וקראו קריאות נגד ישראל. מסביב שמו תמונות של ילדים פלסטינים שנפגעו מהפצצות של ישראל, מחזה ממש נורא. אני מאוד מקווה שישראל לעולם לא תשים תמונות של הילדים הישראלים שנפגעו מהפלסטינים. אגב, בחדשות פה כל הזמן מדווחים על הביקור של מחמוד עבאס, כלומר אבו מאזן. אירוע חשוב מבחינתם, וכנראה גם הסיבה להפגנה.

שתי דקות אחרי האירוע הלא נעים הזה הגענו לגראנד פאלה, לתערוכה של קלוד מונה. עמדנו בקור ובתור כמעט שעתיים! נכון שזה היה רעיון שלי להגיע לכאן, וגם בדרך כלל לא אכפת לי לעמוד בתור, אם יש מאחוריי עוד אנשים, אבל זה היה כמעט מוגזם. התערוכה ממש שווה, אבל עצה לכל מי שמתכוון לבוא (אם אתם זוכרים כתבתי על התערוכה בפוסט "הנבחרים 9") – להזמין כרטיסים מראש באינטרנט. בשביל כאלה שמזמינים יש תור נפרד, והוא הולך הרבה יותר מהר.

התערוכה כמו שאמרתי, שווה בהחלט – לראשונה זה 30 שנה נאספו ציורים של מונה ממוזיאונים שונים בעולם, מה שמייצר נקודת מבט השוואתית מעניינת. אחת האמירות לגבי מונה היא שהוא היה צייד, לא צייר. כלומר, ידע לצוד את המראות המיוחדים של נקודות נוף שונות. הוא היה מסתובב עם עוזרים שסחבו עבורו 5-6 קנבסים, והיה מצייר מקומות שונים בשעות שונות של היום או בתקופות שונות של השנה, וכשרואים סדרת ציורים משלושה מוזיאונים שקובצה למקום אחד, פתאום מבינים את היופי שבזה ואת העין הנהדרת שלו – לא פחות מהיד הנהדרת.

אחרי למעלה מ-200 ציורים כבר ראיתי כוכבים במקום נשים בשדות וגשרים וחבצלות, אבל לפחות הפשרתי (יופי של חימום).

בשלב הזה, כשהשעה ארבע וחצי וטרם אכלנו משהו מאז הבוקר, בצעתי חטא שאני נמנעת ממנו כבר שנים, ונכנסתי למקדונלדס. זה היה רק בשביל להרגיע טיפה את הרעב, אז הזמנו לשתינו סלט סאמר אחד, שזה סלט ירקות מעולה שאין בארץ (כולל ענבים) ותפוחי אדמה (לא צ'יפס). אחרי הארוחה הדלה החלטתי לנסות קצת את המצלמה, אולי יקרה נס.

קרה הנס! היא חזרה לחיים, כאילו כלום. וזה מזל גדול, כי חמש דקות קודם הבטריה של הטלפון נגמרה. ואת חלונות הראווה של לואי ביטון צלמנו בטלפון הלא-משהו של אימא. אגב בכניסה לחנות אשכרה היה תור. הזוי.

בקיצור, התחלתי לצלם את השאנז אליזה, שער הניצחון, הטקס עם גיבורי המלחמה המבוגרים מתחת לשער הניצחון, והנופים הניבטים לעיני מי שטיפס 284 מדרגות למעלה (אימא היתה מבסוטה. לעולם לא אגלה לה שאפשר גם לעלות לאייפל ברגל). בלי אוויר אבל עם מצלמה, החיים נראים יפים יותר. אני לא מגזימה. מי שמכיר אותי יודע שמצלמה חשובה לי כמעט כמו חמצן.

צפי למחר:
המלון שלנו נמצא בפסאז' נחמד. יש פה אפילו את חנות העוגיות המהממת שיש בבריסל, לא רחוק מהכיכר המרכזית. אם המצלמה תעבוד אנציח פה כמה דברים (טפו טפו טפו), ואז נצא לדרכנו שכוללת לפחות עוד מוזיאון אחד. אני מהמרת שיהיו יותר צעדים מהיום. מה שמזכיר לי שבזמן שאני חיכיתי בתור לתערוכה של מונה, אימא יצאה להקיף את הגרנד פאלה ברגל, כי שיעמם אותה לעמוד במקום. זה לא עזר לה, כי היא חזרה הרבה לפני שהתור נגמר.

זהו בינתיים. המשך יבוא, אני מקווה. לילה טוב

ציור ענק ומדהים של מונה

התקרה של שאגאל

האופרה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 28 בספטמבר 2010 at 3:20

    אחותי היקרה
    הצילומים שלך ממש עלו כמה שלבים! אני גאה בך ממש.
    הקומפוזיציה של התקרה ממש טובה, והעוצמה של החלל עוברת טוב בתמונה !

    ומקדונלדס?? אהההה איך יכולת
    תמשיכו להנות, אמא הולכת לשבור שיא גינס עם הגאדג'ט החדש שלה
    ד"ש לפומפידו 

  • דפנה לוי  On 28 בספטמבר 2010 at 6:30

    עם כל התקלות בכל זאת פריז…תהני.

  • אבא  On 28 בספטמבר 2010 at 11:07

    מאד מעניין,כיף להיות בטיול עם מי שמוביל בכיף,ומצלם תמונות מעניינות ו י פ ו ת ,תהנו אבא

  • efyska  On 28 בספטמבר 2010 at 19:40

    viva la France!

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: