והוא עלה למרכבה

לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבוֹט אֶת ראשִי לְמַעְלָה
וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה…
(יהודה עמיחי)

בשבת השנייה בירושלים החלטנו לבקר במסעדת "לבן בסינמטק", שהתבררה כמרשימה יותר מבחוץ ולפי התפריט מאשר במציאות (בקרוב במצעד הקינוחים 6). משם המשכנו לשכונת ימין משה –שכונה שהשם שלה מזכיר לי תמיד שלושה דברים: משה מונטיפיורי והמרכבה שלו והשיר של יהורם גאון, טחנת הקמח היחידה שאני מכירה בירושלים, ויהודה עמיחי.

את הטחנה והמרכבה כמעט כולם מכירים, אבל מי יודע היכן בדיוק גר עמיחי? כאופייני לי, לא הקדשתי מספיק מחשבה לנושא, ולא ביררתי מראש את התשובה. בהיותנו בשכונה, גלישה מהירה דרך הסלולרי לא עזרה בכלום. כנראה שמדובר במידע סודי מוצפן. הדבר היחיד שמצאתי הוא שכעת "מתגורר" עמיחי בבית העלמין סנהדריה.

בצר לנו, הסתפקנו בבתיה היפים של השכונה, בעליות ובמורדות, בקולות השכנים (חלקים דתיים וחלקם חילוניים), ובספסלים המעטים. הרבה חלונות ברזל בשלל צבעים – לבן, ירוק, חום, בורדו, תכלת, כחול ואפילו סגול. קצת דשא, אבל כמה גנים מסביב לשכונה משלימים את החסר. בנוסף ישנה רחבת מלכי ספרד, לכבודם של המלך חואן קרלוס הראשון והמלכה סופיה, שנחנכה בחודש סיוון תש"ע – כלומר ממש לא מזמן.

אבל עם כל הכבוד לחידושים, צריך לזכור את ההיסטוריה: ימין משה הוקמה בשנת 1894 כחלק מהיציאה מן החומות, הודות לכספו של הנדבן האמריקני יהודה טורא, וגם תודות למאמצים של משה מונטיפיורי. במלחמת השחרור היא ננטשה, ולאחריה באו להתיישב כאן עולים מטורקיה ומכורדיסטן. באותה תקופה זה היה מקום גרוע מאוד לגור בו, כיוון שכאן עבר הגבול עם ירדן. רק ב-67' המקום הפך שווה יותר, ומרגע זה יש שתי תיאוריות:

האחת טוענת שרוב התושבים לא האמינו שהמצב ישתפר משמעותית, והעדיפו לעבור לדירות שהעירייה הציעה להם במערב העיר.

השנייה טוענת שהעירייה החליטה להקים כאן שכונת אמנים, וממש דחפה החוצה את הדיירים. במילים אחרות – פינוי שלא מרצון, מצב דומה למה שקרה בשכונת ממילא, שנים רבות לאחר מכן.

בעניין הזה הגיע אליי כעת מייל עם סיפור אמיתי, מהלב, ובעצב אני מוסיפה אותו: "סבא של בעלי היה בין אלה שיושבו בימין משה, כשהגיעו ארצה עם משפחתו. הוא היה רב גדול עם 15 ילדים ועם ספריית ענק שמנתה לא מעט כתבי יד נדירים ועתיקים, כתבים שלו ועוד אוצרות. אחרי כמה זמן, הנשמות הטובות מהממסד – שהבינו בנדל"ן וברכוש יותר טוב ממני וממך – כנראה הבטיחו לו בית שווה יותר (להלן: מעברה בתענכים) וספרים "חדשים וטובים יותר", עקרו את הדיירים מביתם והחרימו את אוסף הספרים. הנאיביות הציונית עלתה לו ביוקר… אני חושבת שהוא אכל את הלב על זה עד יומו האחרון".

על כל פנים, היום הבתים המשופצים שווים זהב, פשוטו כמשמעו. הבנזוג אמר שכאנלוגיה, אולי כדאי לנו לקנות עכשיו בית בשכונת גילה. אני חושבת שאם היה מדובר בבית קרקע, אז אולי. כרגע זה יותר מדי ספקולטיבי בשבילי. אני גם לא מספיק מבינה בתחום. חוכמת הנדל"ן – האם יש קורס כזה?

בינתיים, בואו נסתפק בחוכמת המצלמה:

רחוב ימין משה בשכונת ימין משה

טחנת הקמח המפורסמת של השכונה

מרכבת משה מונטיפיורי – השר הבריטי משה מונטיפיורי ביקר בארץ שבע פעמים בין השנים 1825-1875. החל מ-1834 שימשה המרכבה את השר במסעותיו בארץ ישראל, באירופה, ברוסיה הצארית, ברחבי האימפריה העותמנית ובממלכת מרוקו, במטרה לסייע ליהודים. ב-1967 שופצה המרכבה על ידי עיריית ירושלים והוצגה לציבור. ב-1986 המרכבה נשרפה. ב-1990 היא שוקמה, תוך שימוש בחלקי המתכת המקוריים באמצעות תרומה מארה"ב.

בתמונה: השתקפות משפחתית על המרכבה השמורה יותר מדי טוב מאחורי זכוכיות

השתקפות של טחנת הקמח במרכבה

מוזיאון מונטיפיורי, בתוך הטחנה. סגור בשבת. אגב, השר קבוא בראמסגייט, אנגליה

יד לשר משה מונטיפיורי, שפעל ועשה למען ארץ ישראל, אבי השכונות מחוץ לחומות ירושלים (אגב מהשכונה רואים עכשיו גם את חומת ההפרדה, כלומר "גדר ההפרדה")

כנסיית דורמציון – הנוף משכונת ימין משה

אני מול אחת הדלתות באחת הסמטאות הצרות

מכאן והלאה בתי השכונה:

הבית הכי ישראלי בשכונה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 12 בספטמבר 2010 at 4:41

    איך את מצליחה לגרום עיר המטורללת הזו , המוזנחת עד כאב והמחאה פנאטים מכל הסוגים להיראות כל כל מושכת? גרתי שם שנתיים כסטודנטית ולא הצלחתי לאהוב אפילו את יופיה המשגע.

    • קלקל  On 12 בספטמבר 2010 at 8:05

      אל תבואי.
      יותר עדיף, מה שנקרא. פחות מכונית אחת בפקקים,
      פחות מישהו בתור לפניך.
      תיהני לך עם הפנאטים (מכל הסוגים) של תל אביב.

    • galithatan  On 12 בספטמבר 2010 at 10:36

      אני לא חושבת שכל העיר מוזנחת… להפך, יש תנופה והשקעה. אני רק מתעדת את זה 🙂

  • efyska  On 12 בספטמבר 2010 at 7:01

    פוסט מקסים. איכשהו ירושלים נראית לי עיר שצריך לבקר בה פעם בשנה, אבל אי אפשר באמת לגור בה. התמונה שלך מול השער מאוד מיוחדת.

    • galithatan  On 12 בספטמבר 2010 at 10:36

      תודה רבה.
      לגבי לגור בה – אני אדע במהלך השנה הקרובה. לטייל אני אוהבת כבר מזמן 🙂

  • תימורה  On 12 בספטמבר 2010 at 7:51

    ברוכה הבאה לעיר הגודש ושנה טובה!

  • shlomiyosef  On 12 בספטמבר 2010 at 10:29

    ממש חו"ל
    ירושליים יפיפיה
    פשוט היכן שיש אנשים
    ברמה סוציו-אקונומי נמוכה
    זה ניכר ברחובות

    • galithatan  On 12 בספטמבר 2010 at 10:37

      הצד של הרמה הסוציו אקונומית הנמוכה קיים בהרבה ערים בארץ. היתרון של ירושלים הוא שיש לה גם צד יפה מאוד 🙂

  • שחר שילוח  On 15 בספטמבר 2010 at 23:29

    פוסט מקסים. אני נורא אוהבת את התריסים הירושלמים, אבל לא מצליחה להבין מה טוב בהם. אשמח אם תאירי את עיניי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16 בספטמבר 2010 at 14:46

    סחתיין עליך תמונות משקפות האוירה, את יודעת שאני רק מסתכלת על התמונות ולא ממש קוראת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: