דרישת שלום מטרומפלדור


*
*
*
הביקור הזה בכלל לא היה אמור להתרחש, ואני בכלל שכחתי שפסל האריה השואג הוא בבית הקברות הסמוך לכפר גלעדי. אבל כשסבא הציע שאבוא איתו לראות את בית ותיקי הגליל, שזה ממש בול ליד מכללת תל חי ומעל חצר תל חי, לא יכולתי לסרב. אז במקום בהסעה הקיבוצית נסענו במכונית שלי, ואני קצת העמדתי פנים שאני לא ממש מכירה את הדרך, ושאלתי "להמשיך? עוד?", ואחרי קרית שמונה שאלתי אם עכשיו זה ימינה או שמאלה. ימינה זה למוזיאון הצילום של סטף ורטהיימר, שמאלה זה לטרומפלדור והחבר'ה. אפשר לזכור את זה לפי העובדה שלטרומפלדור לא היתה יד שמאלית. אפשר גם סתם לזכור.

בית ותיקי הגליל נראה מקום מאוד מרשים, ואחרי שפגשתי כמה מהעובדים (בעיקר עובדות) וראיתי את כל החדרים, האולמות ולוח החוגים, סבא הלך לחוג לאמנות מודרנית, ולי היו 50 דקות להעביר. במקור תכננתי לשבת באולם הכניסה ולקרוא את הספר "החיים על פי לובקה", שבו מככבות הסבתות מגורני, בולגריה. אבל איכשהו זה נראה לי קצת מוזר לקרוא על סבתות בולגריות כשמסביבי סבתות ישראליות, אז החלטתי לקחת את האוטו, לנסוע כמה מטרים ולבקר את הבית לשעבר של אלו שלעולם לא יהיו סבים וסבתות. אולי עצוב לומר, אבל זו האמת: כמו כוכבי רוק, גם חלוצים זוכים לתהילה הכי גדולה כשהם מתים.

כשהגעתי התברר שאפשר לבקר בחצר תל חי רק בקבוצות, כל חצי שעה בערך. חוץ ממני היו זוג דתי לא צעיר (היא נראתה אמריקאית, הוא צבר), ומשפחה דתית עם הרבה ילדים שלא ממש הבנתי אם יש בה גם דודים וסבים או רק הורים, ואיפה האבא בעצם. רק אחר כך גיליתי שהוא נשאר בצד ומעשן. הילדים נהנו ללבוש את בגדי החלוצים שהיו תלויים מתחת לאחת הקשתות, והסבא צילם את כולם לפי התור. מישהו עבר בחצר ואמר לנו שתכף יגיע מדריך. עד שזה יקרה, התיישבתי על הספסל וקראתי את עלילות לובקה לטובת המדור ב"ליידי". היה נחמד, היה נוף, היה צל, ולשם שינוי היתה קצת רוח בחום הנורא.

* * *

אחרי עשר דקות בערך הגיע מדריך, יחד עם קבוצה של צעירים מפגרים והורים מלווים. פיניתי את הספסל – המקום המוצל היחיד שהיה – ועברתי לעמוד מתחת למשקוף הכניסה. כל הדתיים הצטרפו, והמדריך התחיל להסביר: ראשיתו של המקום ב-1907, כשהפקיד הגלילי חיים מרגליות קלווריסקי בנה חצר מוגנת משודדים, עבור איכרים ממטולה שעיבדו את אדמות טלחה.

בעצם, זה היה מקום מאוד מבודד, והיה רק כביש גישה אחד אליו, ולעבוד בטלחה היה קצת מסוכן. במילים אחרות, המילה "חצר" פסטורלית בהשוואה למה שהתרחש שם. זה היה יותר כמו מבצר בזלת לא גדול, שחווה התקפה אחרי התקפה. הוא היה קוץ עבה בישבנם של הערבים והטורקים, ולאף אחד חוץ מאשר לכמה יהודים משוגעים לא היה עניין שהוא ימשיך להתקיים. בשלב מסוים המשוגעים הראשונים, האיכרים, נטשו את החצר – והיא נמכרה לקבוצת משפחות שהתכוונו לעלות ולהתיישב. ב-1914 אפילו נשלח חלוץ מטעם המשפחות, שהכין משתלות למטעים, אבל מלחמת העולם הראשונה שיבשה את התוכניות.

בקיץ 1918 שניים בשם דוד באום וקלמן כהן הלכו לשכנע את המפקד הטורקי להרשות להם לגור בחצר. הוא הסכים, וקבוצת הפועלים שלהם התחילה לעבד את השדות. תוך זמן קצר, בסתיו של אותו שנה, הטורקים נפרדו מישראל והפועלים הקימו את הקיבוץ שנקרא תל חי.

* * *

זה הזמן להתקדם. המדריך ואנחנו – הקבוצה שנוצרה יש מאין – מקיפים את המבנה, כמה מהמפגרים מתרשמים מהתינוקת הקטנה במשפחה הדתית. היא באמת מתוקה. ההורים המלווים נמסים מחום, אבל לא מתלוננים. מתייחסים באהבה לילדים שלהם, שהם כבר לא ממש ילדים. אני לומדת מהם, ומתלוננת רק בלב.

אנחנו מגיעים למטבח של החלוצים, רואים סרטון שמוקרן על השולחן (הזכיר לי עבודת אמנות שראיתי בביאנלה בחיפה), ועוברים לחדר השינה שבו ישנו 30 איש. אני מתחילה לנסות לחשב כמה מיטות קומותיים אפשר להכניס בחדרון הקטן. המדריך פותר לי את הבעיה כשהוא מסביר שאנשים ישנו בשיטת המיטה החמה –בכל זמן נתון היו כאלה ששמרו על המתחם, כך שהיה אפשר להקטין את הצפיפות.

אנחנו עוברים לאולם גדול יותר, שבעבר שימש כרפת, ולמזכרת עומדת בו עגלת עץ גדולה עם חציר. כולם מתיישבים על ספסלים ועל דליי פח הפוכים, שעברו הסבה לכיסאות עם מושבי עץ. המדריך מספר שבסתיו 1919 פרצו מאורעות תל חי, ובי"א באדר תר"פ בלילה, בחושך הנוראי, כשלא רואים כלום, אבל ממש כלום, מתרחשת התנגשות הדמים. לאחר מכן החצר מועלית באש, ונעזבת ברביעית. בסוכות 1920 חברי תל חי חוזרים. הם מפרקים את שורת החדרים הצפונית, מכפילים את שטח החצר ובהמשך בונים בנייני מגורים במעלה הגבעה. ב-1926 מתאחדים הקיבוצים תל חי וכפר גלעדי, ותל חי נותרת כחצר חקלאית בלבד. ב-1949 המקום הופך לבסיס של צה"ל.

* * *

בסרט שמוקרן על הקיר מספרים שלא רק לטרומפלדור מגיע צל"ש (אגב, למי שטרם יודע, טוב למות בעד ארצנו אלה לא המילים המדויקות, אלא רוח הדברים). גם לנחום הורביץ, חבר כפר גלעדי ואיש "השומר" שב-1953 יזם את שחזור החצר, מגיע מקום של כבוד. הוא השקיע מזמנו וממרצו, חיפש תוכניות ישנות, אסף עדויות מוותיקי תל חי ולמעשה בנה את המקום מחדש.

בשנת ה-50 למדינה הוחלט לחדש שוב, אבל רק ב-2008, שנת ה-60 למדינה, העבודות הסתיימו. הכל באמת נראה חדש ויפה, אבל חדרי הבזלת שבהם ביקרנו לא השתנו – הם אפילו חגגו יומולדת 100 לא מזמן. איך מאחלים בימינו, עד 120 פלוס פלוס, אם רק תהיה פה מדינה.

עוד באמצע החוויה המרגשת, והשאלה הקיומית על המדינה, צלצל ה"נודניק" שלי בטלפון הסלולרי, והראה שעליי לחזור לבית ותיקי הגליל. בדיוק האבא המעשן בא לבקר, לראות שהכל בסדר, אז עקבתי אחריו בדרך הקיצור החוצה. הרבצתי עוד כמה תמונות (כולל השלט המכונן "כאן נפגע שפושניק"), נפרדתי לשלום מההיסטוריה וההווה הלא צפויים במידה שווה, והגעתי למסקנה: אם אנחנו, חברי הקבוצה המוזרה שנוצרה לשעה אחת, היינו צריכים לדאוג לתל חי, עכשיו, ברגע זה ממש, סיכויים גבוהים שהיינו עושים את זה לא רע.
*
*
*

הכניסה לחצר
*
*
*

פינה בחצר
*
*
*

עוד פינה בחצר
*
*
*

בגדי החלוצים, לפני שהילדים ערכו תצוגת אופנה
*
*
*

הנוף מהספסל
*
*
*

אותו נוף, רק מהמצלמה של הסלולרי
*
*
*

הכתובות על הסלעים: לאריה השואג, לחלקת הקבר של חברי תל חי, לחלקת קיברות "השומר" – 20 דקות; למוזיאון בית "השומר" – 25 דקות; לסליקים בחצר הראשונים בכפר גלעדי – 30 דקות.
*
*
*

שניאור שפושניק היה אחד מחלוצי תל חי, נהרג בפברואר 1920
*
*
*

שמח במטבח, שמח במטבח שלנו
*
*
*

ועוד קצת מטבח. לא הבנתי איך בדיוק התנור הזה פעל
*
*
*

הכתובת בתחתית התמונה: לחלון הזה שלח טרומפלדור את זלמן בלחובסקי שהבין ערבית כדי שיאזין לערבים המתגודדים בחוץ
*
*
*

העגלה ברפת
*
*
*

יושבים על דליי הפח ומקשיבים
*
*
*

הרפת מבחוץ
*
*
*

מבט מתוך המבנה אל החצר
*
*
*

כלי עבודה בדרך החוצה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קלקל  On 15 ביולי 2010 at 8:35

    התנור מן הסתם מוסק בעצים ויש שלושה פתחים שמהם יוצא חום ואפשר(?) לבשל עליהם.

    (יאללה בית"ר)

    • galithatan  On 15 ביולי 2010 at 10:22

      זה בדיוק מה שרציתי לדעת, האם מבשלים מעל הפתחים, האם זה נקרא בישול אדים, איך זה בדיוק עובד?

      (ומה קשורה בית"ר לטרומפלדור)

  • shlomiyosef  On 15 ביולי 2010 at 9:57

    החזרת אותי לכיתה ד'
    קשה לחיות בעד ארצנו

    • galithatan  On 15 ביולי 2010 at 10:23

      בכיתה ד' שלך זה נראה אחרת לגמרי (וגם בכיתה ד' שלי), לא קראת שלפני שנתיים היו שם שיפוצים?

      ואכן, קשה לחיות פה.

  • עידית  On 16 ביולי 2010 at 9:19

    בית"ר הייתה בראשיתה ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", (כן, ב"ת", כדי לצוד שתי ציפורים במכה), כדי לנכס לעצמם את הגבורה. למרות שטרומפלדור היה איש תנועת העבודה.

    • galithatan  On 16 ביולי 2010 at 15:46

      תודה על המידע.
      נדמה לי ששמעתי את זה פעם ושכחתי.
      בכל אופן אני בטוחה שכבר אז הבחירה ב"תרומפלדור" נראתה לי אידיוטית, פעמיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: