הילדה הזו היא אני

לרגל שבוע הספר, איתמר זהר ביקש פוסט על ספר הילדים האהוב (כאן הפרויקט המלא של איתמר), ואני התחלתי לשבור את הראש:

בתור ילדה קראתי כל כך הרבה ספרים – את ספריית הילדים של הקיבוץ סיימתי תוך שנה, וצריך לקחת בחשבון שבקרתי שם רק בחופשים – כך שממש קשה לבחור ספר אהוב אחד. האם זה יהיה הספר החתום הראשון שלי, "לאן נעלם קפטן קוק" של דבורה עומר? או הספר החתום השני, "הציפור הלבנה" של שלמה אבס, שממש הערצתי בילדותי?

או "הילד הזה הוא אני", כי פעם דני קרמן בא לבניין שלנו לבקר שכנים, וקראו לי במיוחד לבוא לפגוש אותו, כי חיפשו ילד שבטוח קרא את הספר, והיה ברור שזו אני? או אולי "אליפים", כי מאוד הרשים אותי לגלות שאסתר שטרייט וורצל גרה בבית הפרטי עם הבריכה שצמוד לבניין של דודה שלי? (הבית ההוא כבר נהרס, בנו שם בניין). אגב, גם השם שלה מאוד הרשים אותי. שטרייט וורצל, איזה שם!

מאוד אהבתי שהקריאו לי את "הבית של יעל". ספרי "רמונה" היו הראשונים שנגעו לי בלב, אחר כך היה זה "אורה הכפולה", שהרשים אותי כל פעם מחדש ובאמת היה אחד האהובים. אבל אולי כדאי לבחור דווקא בסדרת "מרים" (מר יואף, מר גדליהו, מר בולמוס, מר טמבל) בגלל הערך הרגשי – בכל פעם שסבתי ז"ל באה לבקר אצלנו, נהגה להביא לי ספר נוסף בסדרה, עד שהיו לי כמעט 15 ספרים.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ובאמת אהבתי כל כך הרבה ספרים – וגם קראתי אותם יותר מפעמיים. מכל ספריי השכלתי, אבל יותר מכולם בלט "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא, הספר שהיה שייך במקור לאימא שלי ולאחיה כשהיו ילדים, ותמיד חיכה לי בחופשות בקיבוץ. לו הייתה זכות ראשונים לפני כל ספר בספרייה.

מעבר לסיפורים המשעשעים (צירציר הצרצר הקולני היה כוכב) ולאיורים המקסימים, נמשכתי לרעיון שיכול להתקיים קשר ידידותי בין מבוגר לילד, גם אם המבוגר הוא לא ההורה. אמנם לי אף מבוגר לא כתב מכתבים, אבל הידיעה שזה אפשרי הפעימה אותי, ודמיינתי כאילו אני היא ליאורה, ובורלא כותב אליי.

בספר הזה גם התוודעתי לראשונה לרעיון המכתבים, ומייד התחלתי ליישם עם חברות, אפילו שהן גרו איתי באותו בניין. העיקר שיהיה מימד של הפתעה – מישהו חשב עליי, המציא דברים במיוחד בשבילי… אגב, עם חברה אחת זה נמשך עד לצבא (הגעתי הביתה פעם בשבוע. מדי ראשון היה לי מכתב משעשע לדרך).

בורלא כתב כדי לספר (ולשמח) ולא כדי לכתוב, וההבדל, גם אם הוא דק, משמעותי בעיניי מאוד.
*
*
*
*
ולכבוד שבוע הספר, הנה גם המלצה אחת, שפרסמתי במקור ב"ליידי גלובס":

היו ימים שנשים קוראות נחשבו לנשים מסוכנות – ידע הוא כוח, וגברים לא רצו שנשים ישתחררו מהפטרונות הפטריאכלית. היו ימים שקריאה לא נועדה להנאה – והם נמשכו כמעט עד המאה ה-18. אבל אז באו הימים שנשים קראו, נהנו, וגם צוירו תוך כדי – על ידי מיטב הציירים האירופאים, ובהם ורמיר, רמברנדט, מאנה ואפילו מיכלאנג'לו.

הסיפורים שמאחורי הציורים קובצו על ידי ד"ר שטפן בולמן בספר המקסים "נשים קוראות בציור ובצילום", והוא אף הוסיף להם פרשנות אמנותית. ביקור באחד המוזיאונים הגדולים באירופה (אופיצי, ד'אורסיי, רייקסמוזיאום) הוא חוויית פוסט קריאה מומלצת.

שניים מהציורים האהובים עליי:


מזבח פורטינרי, הוגו ון דר חוס, 1476 (חלק ימני מתוך טריפטיכון. הקדושה מרגריטה, מריה מגדלנה ושתי נשים לבית פורטינרי, מנהל בית המסחר של משפחת מדיצ'י בברוז')


מדאם פומפדור, פרנסואה בושה, 1756 (עם הכלב הבלתי נמנע)

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: