באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי

הביטוי השחוק קובע שכל העולם במה, אבל אני חושבת שאפשר גם לומר שכל רחוב הוא מוזיאון.

כל רחוב, אפילו הפשוט ביותר, יש בו את הייחוד שלו, האופי שלו, השפה שלו, שפת המדרכה שלו, הטיפוסים שצועדים עליה או על הכביש – כל אלה יחד מנציחים מציאות שיום אחד תהיה היסטורית. וכמו שהיום אנחנו מסתכלים על הציורים של האדם הקדמון במידה מסוימת של עניין והתפעלות, יום אחד זה יקרה לבאים אחרינו (אם עוד יהיה פה כדור הארץ, ואפקט החממה לא ידפוק פה את הכל) – והם יביטו בעיון רב בקירות גרפיטי, קטעי בטון שיוצבו במוזיאונים, וינסו להבין את האמנות הפוסט-שמוסט-גוסט-מודרנית האמיתית.

האמת היא שלא צריך לחכות כמה מאות כדי להבין את התרומה שיש לאמני הגרפיטי, אותם אנשים שמעשירים את החוויה שלנו ברחוב, מספקים לנו מוזיאון חינם – וזאת כמובן בתנאי שהם מוכשרים, והרי לא כולם כאלה. אני לא מדברת על אנשים כמו קית הרינג, או להבדיל רמי מאירי או דורון וינר, שכבר הפכו את זה למקצוע, אלא על אלה שעדיין מציירים על קירות בחשכה או על קרונות רכבת ישנים באירופה. אלה שיש להם מסרים להעביר, לאו דווקא במילים, אלה שהציורים שלהם לא "נחמדים", וגם אלה שכל מה שהם רוצים זה קצת להצחיק אותנו.

אני אוהבת את אמנות הגרפיטי, כשרואים בה את הכישרון. ראיתי את זה לראשונה ברומא ב-99', ומאז אני לא מפסיקה להסתכל ולחפש. בישראל מצאתי קצת פחות דברים מעניינים, יותר יציאות קטנות ופחות יצירות גדולות, ובכל זאת, גם כאן יש הבלחות. ושוב, אני לא מדברת על פרויקטים ברשות, כמו ציורי הקיר בבריסל או בירושלים או בקמדן טאון – למרות שהם כמעט תמיד מהממים ביופיים. אני מדברת על אנשי הלילה, האמנים ההולכים בחושך, היחידים שמתגנבים ומשאירים לנו הפתעות לבוקר. באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי.

האם גם אתם אוהבים את ההפתעות האלו? האם גם עבורכם גרפיטי הוא אמנות, או שאתם מאלה הרואים בו אמנות נחותה?

הנה אוסף צילומים שלי מרחבי אירופה, קצת ניו יורק, וגם תל אביב:


החלק הכי קולי בקופנהגן


ניו יורק. מתה על החזירון הזה


ברצלונה – מחאה רצינית, וכמה מאות מטרים ממנה, כבוד לגאודי


איסטנבול. ממש ליד ארמון טופ קאפי, כאילו לא שייך לכלום


בריסל. קצת משעמם, כי את כל הצבע לקחו לציורי הקיר


טיבולי, איטליה. גם כשהחנות סגורה, הרחוב שוקק חיים


תל אביב – קצת ליד נווה צדק, קצת ליד פארק הירקון, אחת מפלורנטין

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  ביום 25 במאי 2010 בשעה 1:06

    גלית זה מקסים, זה כל כך יפה וצבעוני שבא להיכנס לפוסט הזה וללכת לישון
    (איך אפשר בדיוק לישון בתוך כל הצבעוניות הזאת?? אני אמצא כבר דרך….)

  • chellig  ביום 25 במאי 2010 בשעה 9:43

    מדליק

  • איתמר  ביום 25 במאי 2010 בשעה 13:06

    יפהפה, חזק ואפילו מרגש
    http://olamhazohar.wordpress.com/

  • שרון  ביום 25 במאי 2010 בשעה 13:31

    מצטרף לעידית, חלי ואיתמר.
    יש למיכאל זילברמן בלוג על גרפיטי בארץ.
    וגם אני כמובןם מצלם גרפיטי כשאני רואה משהו מעניין, ואני רואה לא מעט גרפיטי על קירות מבנים נטושים. בהחלט, לפעמים זו אמנות לגמרי.

    • galithatan  ביום 25 במאי 2010 בשעה 13:36

      דווקא במבנים נטושים אני מתבאסת לראות גרפיטי, שם זו ממש השחתה מבחינתי. מה גם שלרוב לא טורחים שם על גרפיטי יפה…

      אני מכירה את הבלוג של מיכאל זילברמן, וגם היתה לא מזמן כתבה ב-G של גלובס על גרפיטי בתל אביב, אבל פה הרעיון היה להביא בעיקר מחו"ל, וקצת תל אביב 🙂

  • shlomiyosef  ביום 25 במאי 2010 בשעה 13:45

    אני אוהב גרפיטי כי הוא ממלא את הרחובות האפורים בצבעוניות שמחה.
    וזה משמח את ליבי….

  • *skiz*  ביום 18 ביולי 2010 בשעה 17:54

    זה גראפיטי נחמד מינוס בחיפה יש במנהקרה ובתל אביב יש ביגאל אלון בתוך המקום שעושים מדורות בלג בעומר וגם לי יש כמה גראפיטים טובים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: