יפו פינת מיין

ספר תפילה פתוח, מנורה עם שבעה נרות בשבעה קנים, צילום שנערך ביום שבת, איפה זה יכול להיות אם לא אצל יהודים? אצל יהודים משיחיים, כמובן. מה מסגיר אותם? העובדה שהנרות דולקים. וגם העובדה שאנחנו בכנסייה, כנסיית עמנואל (בר הופמן 15, יפו).

את הכנסייה תכנן האדריכל פול פרדיננד גרוס מהאנובר, גרמניה, בשנת 1904. השם עמנואל ניתן קצת אחר כך, וזה קשור לספר ישעיהו, לישו ולמילים "עימנו אל" (האל איתנו). מדובר במבנה ניאו-גותי, שמנוהל על ידי אנשי הקהילה הלותרנית הסקנדינבית. יש בו חלונות ויטראז' מיוחדים ועוגב מהגדולים בארץ (אבל לא כל כך מרשים כמו שאומרים. אם הסתובבתם קצת באירופה, אז כבר ראיתם מרשימים ממנו). באף אחד מהחלונות, או בכלל בחלל הגדול, אין סמל נוצרי מובהק ובמיוחד לא צלבים. מעניין.

הביקור כולו נערך במסגרת אירועי "בתים מבפנים", חינם חינם, מיסודם של אלון בן נון ואביבה לוינסון המצוינים. אבל לפני שממשיכים, הנה קצת תמונות מהכנסייה:

עד היום לקחתי חלק רק בגרסה הירושלמית של "בתים מבפנים", והפעם לראשונה החלטתי לנסות את הגרסה התל אביבית, או ליתר דיוק, היפואית. מתברר שהיתה בעיר מושבה אמריקנית, והיא נוסדה באמצע המאה ה-19. על ספינה שבתחתיתה בתי עץ מפורקים עלו 157 איש אישה וילד (שלושים ומשהו משפחות), שבאו לעזור ליהודים להקים מדינה, עוד לפני שהיהודים ידעו שהם רוצים פה מדינה.

עד לפני 30 שנה בכלל חשבו שזו מושבה גרמנית. אבל אז באו היסטוריון ואדריכלית שימור ערים, ד"ר ריד וג'ין הולמס, וגילו את האמת. מאבק שלם הם ניהלו על מנת שהמדינה לא תהרוס את המתחם – ששימש כאזור צבאי – המון בכירים היו מעורבים בנושא, וב-2002, רגע לפני שהבולדוזרים הגיעו והקניון-חניון הבא התחיל להיבנות, ההולמסים ניצחו. הם רכשו את אחד המבנים, מנעו את הריסתו והריסת שכניו, שיפצו את המבנה ורכשו עוד אחד. הוא בן 93, היא בת 75 פלוס, והם ההוכחה הטובה ביותר שלפעמים חלומות מתגשמים ולא רק בפקקטע-נולד.

למבנה קוראים "בית הידידות מיין" (אוארבך 10), והאדריכל המקורי שלו היה וונטוורת' (1866). כיום יש כאן מרכז מורשת וסטודיו של הצייר יהונתן כיס-לב. התחלנו את הסיור בהרצאה של יהונתן – שסיפר לנו, למשל, שהגרמנים שהחליפו את האמריקנים גורשו על ידי הבריטים לאוסטרליה – המשכנו אל ג'ין, אחר כך היה מדריך של "בתים מבפנים" שלא קלטתי את שמו, אבל הסביר יפה על מדינת מיין והחלומות של תושביה שבאו לכאן, ליפו, ולסיכום פגשנו את ד"ר ריד.

הנה המבנה מבחוץ, תמונות של ציוריו של כיס-לב, פריטים מהמאה ה-19-תחילת המאה ה-20, וגם קצת פטריוטיות מיינית. וזה אתר האינטרנט של בית הידידות.

הביקור במושבה האמריקאית-גרמנית הסתיים בבית עמנואל (ארמון הברון, אוארבך 8), שלא ידוע על ידי מי תוכנן, אך ידוע שהיה זה מתישהו בין השנים 1880-1866. בהתחלה היה זה בית עץ דו-קומתי, אחר כך בית ספר אנגלי לבנות, ארמון רוסי, בית חולים לנזקקים, מלון פאר ומשרד צבאי. כיום פועלת בו אכסניה של קהילת היהודים המשיחיים, הוא בנוי כולו אבן, יש לו כמה קומות וגג דו מפלסי עם נוף מהמם. למעלה חיכה לנו דימה, בבגדים של גביר מתחילת המאה ה-20, והסביר כמה דברים שכבר ידענו, וקצת דברים חדשים.

אחרי התמונות מבית עמנואל, ומהגג שלו – קצת תמונות מהשכונה. כפי שאפשר לראות, השיפוצים טרם הסתיימו. אגב, בקצה השכונה עתיד לקום פרויקט מגורי יוקרה, וילג' משהו. לא מוצא חן בעיניי.

קפיצה קטנה דרומה מהמושבה האמריקנית, ואנחנו בבית רוזנטליס (רחוב הנמל 8). אמנם בדרך לשם התברברנו בנמל ובמתחם צבע טרי (לא נכנסנו, לא נראה לי שזה שווה את הכסף), ולכן לא הספקנו לבקר אצל סרז' תירוש ברחוב הצדף, אבל איך אומרים, יו קנט ווין ד'ם אול.

בית רוזטנליס נבנה בשנת 1892, כלומר ימי הטורקים, על ידי מנהל נמל יפו. זהו מבנה יפואי אופייני לתקופה העות'מנית, כולל תקרות קמורות, חללים גדולים וחלונות מקושתים. הבית נועד במקורו למגורי המשרתים של המושל הטורקי. כמה עשרות שנים קדימה, ב-1964, המקום הפך לסטודיו של הצייר משה רוזנטליס -עד מותו ב-2008. כיום מוצגת כאן תערוכה קבועה מעבודותיו. הנוף הניבט מהסטודיו שימש עבורו מקור השראה בעבודות רבות. מה שמצא חן בעיניי היו העבודות המרובעות על זכוכית, שחוברו יחדיו ויצרו תקרה מונמכת באחד החדרים. גם הנוף, כמובן, היה יכול להיות יפה – אלמלא כל הגועל נפש ההאנגרי של הנמל.


הריבועים האלה הם בעצם תקרה מונמכת


לא שייך, אבל יפואי, ומוצא חן בעיניי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 9 במאי 2010 at 8:10

    הציורים שם וריבועי התיקרה המצויירים מצאו חן בעיניי אצל בית רוזנטליס, מעניין. המושבה האמריקאית היא מקום מיוחד ומעניין, קצת ליקקו אותו יותר מדי לטעמי אבל הוא מלא היסטוריה ייחודית. מעניין אותי מה קורה עם הבניין האחרון משמאל שם ברחוב, זה שבאחת התמונות רואים גדר פח המקיפה אותו. היה נטוש שנים. עכשיו כנראה מלקקים אותו. גם אני נטלתי חלק אתמול בבתים מבפנים אבל רק בסיור אחד, במתחם התחנה, שלא ידעתי שהוא כבר פתוח לגמרי לציבור. היה מעניין, חם ומעייף וחזרתי הביתה עם כאב ראש מבלי לראות את הסיור השני שהזמנתי במלון סינמה בכיכר.

    • galithatan  On 10 במאי 2010 at 10:30

      מה זה ליקקו יותר מדי? אתה מתכוון למשל לבית עם "תחרת הברזל" שיורדת מהגג?

      בגדול, השכונה הזו זקוקה לעוד הרבה הרבה שיפוצים והשקעה.

      אבל היי, הייתי אמורה להיות בסיור ההוא במתחם התחנה. כמעט כמעט נפגשנו! (בסוף באתי לשם אחה"צ, ביקור עצמאי)

  • דפנה לוי  On 10 במאי 2010 at 5:38

    נפלא. סנטימטר מהבית ולא ידעתי שכל זה קיים. ואני עוד קניתי את ספר הרחובות של תל אביב כדי להכיר את הסיפורים מאחורי השמות – מודה שעם תמונות זה משובח בהרבה.

    • galithatan  On 10 במאי 2010 at 10:35

      אצלי זה לא כ"כ סנטימטר מהבית, אבל בהחלט גיליתי עולמות חדשים ברדיוס התל אביבי 🙂

      האם למדת משהו מעניין מהספר? משהו שאפשר לצאת בעקבותיו?

  • שרון רז  On 10 במאי 2010 at 10:57

    ליקקו יותר מדי זה שיפצו עד העצם, צבעו, ליטשו, שפכו, אטמו, עשו הכל חדש ונוצץ, חלק ומבריק, את יודעת, כמו צעצוע, משהו סינתטי, משהו מושלם, בלי אוויר, בלי אותנטיות, בלי להרגיש מה היה, בלי לראות את הישן, זה לצערי מה שבדרך כלל עושים כשמשפצים, משחזרים ומשמרים

  • אסתי  On 10 במאי 2010 at 13:07

    אני מסכימה עם שרון.
    זה מה שתמיד מפריע לי בשיפוצים והשחזורים האלו. שהכל נהיה מאוד סכריני והולך לעולם האגדה.
    חיו כאן אנשים. לא היה להם קל. שום דבר לא היה מתוק. מה שמוצג כאן זו לא האמת.
    ואחרי שאמרתי את זה – חייבת להגיד שאהבתי כל תמונה ותמונה. פשוט מקסים.

    • galithatan  On 10 במאי 2010 at 21:30

      אבל לא הבנתי, למה שלא נראה את המבנים בצורה הכי דומה שאפשר לאיך שהם נראו כשקמו?

      אני דווקא אוהבת את השחזורים האסתטיים, ולא אוהבת "קירות חשופים" או כל דבר "מקורי" שנראה כאילו הוא תכף הולך להתמוטט עליי.

      שמחה שבכל זאת נהנית מהתמונות 🙂

  • bddaba  On 11 במאי 2010 at 9:51

    גלית, לאנשים שונים יש דיעות שונות… את ללא ספק אוהבת את החדש והנוצץ, זה מתבטא גם בפוסטים שלך על עיצובים חדשים ומוצרי צריכה שונים ונחשקים. יש כאלה שאוהבים לראות את הבניין כאילו הוא קם עכשיו, מצוחצח, יכול להבין זאת, ויש אחרים, כמוני וכמו אסתי, שמעדיפים את האותנטי, לראות את הרמזים ויותר מכך, שהבניין ישן והיה שם מזמן, ולהרגיש אותו דרך הותק שלו בזמן. הכל לגיטימי…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: