איסטנבול פגיעה (חלק ב')

את היום השני הגדרתי לעצמי כיום הכי איסטנבולי שיש, לטוב ולרע. לרע, כי במשך שעה התברברנו בכיכר טקסים כשחיפשנו תחנה של קו אוטובוס לאיה סופיה, וכל איסטנבולי ואיסטנבולית אמרו לנו שם של קו אחר, במקום אחר. לטוב, כי בסוף לקחנו מונית שעלתה 15 לירות, בארץ על מרחק כזה היינו משלמים הרבה יותר. ואז ביקרנו באזור הכי מרתק בעיר.

אם היינו הולכים לפי הסדר וההיגיון הגיאוגרפי, היינו מתחילים את היום במסגד הכחול, ממשיכים לאיה סופיה ומסיימים בארמון טופ קאפי. אבל אני חשבתי שצריך להפריד בין שתי החוויות הגדולות, כדי לא לחוש overwhelmed, ולכן המסגד שימש כהפוגה באמצע. בסופו של דבר, בזכות המסגד הגענו למבנה המוקדש לכל הסולטנים, סוג של מסגד קטן שבו יש מעין ארונות קבורה לכל סולטן וסולטן (לא מצאתי על זה אף מילה באינטרנט), וראינו עוד כמה מבנים מעניינים מסביב.

ולמה בזכותו? כי כדי להיכנס, נשים צריכות לכסות את ראשן במטפחת או בצעיף, ואני שכחתי את שלי במלון. לא היתה ברירה, אלא להתחיל לשוטט ולחפש חנות או דוכן שימכרו את הסחורה המבוקשת. ההיגיון אמר לי שהטורקים סוחרים טובים, ולכן בטוח אמצא את מבוקשי במהירות. ובכן, מהר זה לא היה, ונזקקתי להכוונה במשרד המידע לתיירים (אותו היה הרבה יותר קל למצוא), אבל העיקר שבסוף היה לי צעיף כחול לביקור במסגד הכחול.

אגב, המסגד נקרא כך בשל האריחים הכחולים מהעיר איזניק, שמצפים את קירותיו הפנימיים – אם כי הצבע דהה במהלך השנים, וכיום השם לא ממש מוצדק. באותה מידה היה אפשר לקרוא לו "המסגד האדום", על שם השטיח האדום הענק שמכסה אותו (צריך להוריד נעליים בכניסה). מה שאי אפשר לקחת ממנו – אפילו לא ברעידת אדמה – זה את ששת המינרטים המאפיינים אותו, בעוד שלכל מסגד "רגיל" יש רק ארבעה מינרטים. קירות המסגד מקושטים בפסוקים מהקוראן שנכתבו על ידי גדול הקליגרפים באותה עת, סייד קאסים ג'ובארי – תוכלו לראות זאת כאן באחת התמונות.

פירוש המילים "איה סופיה" הוא חוכמה אלוהית, והחוכמה היתה כפי הנראה לבנות לגובה של 56 מטר וקוטר של 31 מטר, להפוך את המקום מכנסייה למסגד ואז למוזיאון. למעשה, זו היתה הכנסייה הגדולה בעולם במשך אלף שנה, עד שבנו את כנסיית סנט פטרוס בוותיקן. שתיהן כנסיות גדולות, בשתיהן יש השקעה אמנותית ואדריכלית עצומה, כמעט בלתי נתפסת, אבל לגמרי ברור איפה התורמים ממשיכים לשפוך את הכסף ואיפה זקוקים לכסף של התיירים.

בבואנו למתחם טופ קאפי נכנסנו בטעות בשער הראשי, המוביל לפארק גולנה – גנים המשתרעים עד לנקודת התצפית על הבוספורוס. באמת היה מוזר להיות במקום שכמעט כולו מקומיים ולא תיירים, ולא למצוא את הכניסה לארמון בשום שלב, אבל בכל זאת לא עליתי על הטעות, מה גם שהיה ממש נחמד ופורח, ושוב זכינו לראות כמה דברים מעניינים שאם הולכים במסלול ה"רגיל" לא מגיעים אליהם.

בסופו של דבר אכן הגענו לארמון טופ קאפי (בטורקית: "ארמון שער התותח". אכן מקום תותחי), מבנה המגורים הרשמי של הסולטנים העות'מאנים, והמרכז האדמיניסטרטיבי של האימפריה העות'מאנית במשך כמה מאות שנים – מ-1465 ועד 1853. המתחם מחולק לכמה חצרות, יש גנים ענקיים, מזרקות, נוף לים, והרבה פביליונים סופר-מושקעים, מחופי אריחים מצוירים בשלל דוגמאות. בעינינו מצא חן במיוחד פביליון בגדד.

בחנות המזכרות מוכרים, בין היתר, DVD של סרט בשם טופ קאפי. זה נראה כמו בדיחה, אבל רשמתי לעצמי לברר במה מדובר. ואכן, כשחזרנו לארץ גילינו שזה סרט של אולפני MGM מ-1964. ממש במקרה, שידרו אותו בערוץ MGM בבוקר שבת האחרונה. עיקר העלילה הוא ניסיון לגנוב מהארמון את הפגיון של הסולטן. אני גנבתי שעות שינה, הבנזוג נהנה.

היום הראשון – כאן.

ביציאה מארמון טופ קאפי – המרוחקת כמה מאות מטרים מהכניסה דרכה הגענו – ראינו את המזרקה של הסולטן אחמט השלישי, שמשלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה. המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shlomiyosef  On 6 במאי 2010 at 10:38

    מכיר מכיר מכיר מכיר
    כאילו שאנ צילמתי
    איזה כייף, איזה געגוע, כמו תה חריף

    • galithatan  On 6 במאי 2010 at 11:01

      אל תגיד לי שאתה אוהב את התה של הטורקים… איזה עינוי!

  • bddaba  On 6 במאי 2010 at 15:38

    מקומות מעניינים ויפים, מלאי היסטוריה, תרבות עשירה. יום אחד אבקר שם, אולי. הצילום הראשון למעלה הוא הכי יפה. וגם הכי תחתון למטה, מבנה מרהיב. אהבתי גם את דוכן התירס. מה הסיפור עם התה התורכי?

    • galithatan  On 6 במאי 2010 at 19:17

      אכן תרבות עשירה ומרתקת.
      התמונה הראשונה למעלה צולמה כי המקום נראה לי כמו בית קברות חילוני לממצאים ארכיאולוגיים. במקום שיהיו מוצגים כראוי ומטופלים, הם פשוט הונחו שם, חלקם נפגעו בגלל הגשם…

      התה התורכי הוא תה מאוד חזק ומר. כולם שותים אותו בכל מקום בכוסות בצורה של ואזה קטנה, אבל אני אחרי פעם אחת העדפתי להתרכז בקפה 🙂

  • שרון רז  On 7 במאי 2010 at 4:05

    זה בדיוק כך, נראה כמו בית קברות כזה, צילום פשוט מרתק.
    תה חזק ומר, הבנתי, נשמע קצת בעייתי… יש תה של המרוקאים או הטריפוליטאים שהוא חזק אבל מתוק מאוד עם שקדים, זה טוב

  • שחר שילוח  On 7 במאי 2010 at 23:19

    מאוד אהבתי כמה מהתמונות, אבל איך אני אגיד לך איזה?
    הקיר הזהוב של הכנסייה קצת הבהיל אותי – האותיות ביוונית לנצח יזכירו לי את מאות שעות הסטטיסטיקה שצברתי בלימודים

    • galithatan  On 8 במאי 2010 at 18:44

      נו, ומה רע בסטטיסטיקה? אני דווקא מאוד נהניתי מהקורס שהכריחו אותי לקחת 🙂 ואותיות יווניות מזכירות לי את יוון, המדינה הראשונה מחוץ לישראל בה ביקרתי.

  • עידית פארן  On 8 במאי 2010 at 18:39

    התמונות מקסימות, וזה נראה שהחוץ והפנים מתחרים ביופי אם כי אני מעדיפה את החוץ…

    • galithatan  On 8 במאי 2010 at 18:46

      אני חושבת שלכל אחד מהם, לפנים ולחוץ, יש קסם אחר לגמרי… ואוהבת את שניהם, אם כי בחוץ אני תמיד מרגישה שיש לי יותר אפשרויות להסתכל על המציאות, שלא לדבר על האפשרויות להנציח אותה.

  • שלומית  On 9 במאי 2010 at 7:48

    אוף.

    את עושה לי חשק לחזור לאינסטנבול.
    והיא בכלל לא היתה ברשימה שלי.

    יש לך עין משהו משהו ואת רוקחת הסברים-סיפורים מקסימים.

    • galithatan  On 9 במאי 2010 at 11:14

      תודה רבה
      איזה כיף לקבל כאלו מחמאות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: