הרכבת כבר עברה בתחנה

חנות מתנות של מבנים מנייר בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק. במרכז: מבנה התחנה

 

אחד הדברים שהכי הרשימו אותי בנסיעה העצמאית הראשונה שלי לחו"ל, אי שם בסוף שנת 1999, היה הגילוי שתחנת רכבת לא חייבת להיות מבנה מוזנח וישן ומכוער כמו בתל אביב, חיפה או נתניה. באותו טיול ראיתי במו עיניי שאין מבנה יפה מכדי להיות תחנת רכבת, וכמה שנים אחר כך למדתי שתחנת רכבת יכולה גם להפוך למוזיאון.

הגילוי הראשוני היה בתחנת הרכבת הגרנדיוזית של מילנו, שלמראה שלה אחראי לא אחר מאשר בניטו מוסוליני. אמנם הבנייה החלה לפני שהוא הפך לראש ממשלה, ואמנם היה אדריכל למבנה, אולם מרגע שהתיישב הדוצ'ה על הכיסא, ההוראה היתה ברורה: מבנה מרשים וגדול שישקף את כוחו של המשטר הפשיסטי. כך נוספו למבנה חופות פלדה, וגובהו נקבע על 72 מטר, שיא באותם זמנים (גם היום מדובר במבנה גבוה מהסטנדרט).

כעבור יומיים ביקרנו בפורטה נואבה, תחנת הרכבת המרשימה של טורינו (נבנתה ב-1861). ההמשך, כעבור שנים אחדות, היה בתחנת הרכבת המיוחדת של אנטוורפן. את האפשרות להפוך תחנת רכבת למתחם תרבות גיליתי בביקור הראשון במטרו של הלובר בפריז, כמו גם בביקורים החוזרים ונשנים בגרנד סנטרל במנהטן, ניו יורק. האפשרות שתחנת רכבת תהפוך למוסד תרבות של ממש התממשה במוזיאון ד'אורסיי המפורסם, ובימים אלה מנסים להקים לחיים את התחנה הישנה ביפו שלנו, שהופכת למתחם קניות ותערוכות.

את הפוסט הזה התכוונתי לכתוב כבר לפני כמה חדשים, ואף פניתי לכמה וכמה חברים ובלוגרים שיספרו על התחנות האהובות עליהם. קבלתי כמה תשובות, חיכיתי לעוד כמה, ובינתיים הנושא הפך לכתבה במוסף G של גלובס. עכשיו הגיעה השעה לאוורר את הכרטיסים (סטייה קטנה למטרו: השבוע למדתי שבאיסטנבול משתמשים בז'יטונים מפלסטיק במקום בבריסטולים! זה היה גילוי מסעיר) – ולצאת לדרך. אם אתם זקוקים לפסקול, איתמר זהר בדיוק פרסם את פוסט שירי הרכבות שלו.

 

אבי בוחר ב: פדינגטון, לונדון

הנימוק: התחנה הוקמה ב-1838 (רכבת הנוסעים הומצאה עשור אחד קודם לכן). המבנה הנוכחי הוא מ-1854 ותוכנן על ידי ברונל, איל רכבות גאון שהיה מהנדס שבנה מסילות וגשרים במקומות גיאוגרפיים שאנשים אחרים נכשלו בהם. מדובר במבנה מתכת ללא תמיכה פנימית – עשרות שנים לפני מגדל אייפל – גבוה ומרווח מספיק כדי שהנוסעים לא ייחנקו בעשן קטרי הפחם. יצירת מופת.

 

צילום: בועז כהן, 1986

בועז כהן בוחר גם כן ב: פדינגטון, לונדון

הנימוק שלו: מכל תחנות הרכבת שבעולם, אני קשור לתחנת הרכבת הפתוחה בפדינגטון. שנתיים אחרי השחרור, ואני מודד את המדרכות הלונדוניות. מבזבז את הימים בהתפעמות גדולה. ימי ספרים רבים וקסטות מתחלפות, ווקמן אחד ומעיל ארוך. היא היתה נערה בהירה, רכת עיניים, שהגיעה תמיד באותה שעה ותמיד עם כלי הנגינה שלה בתיבה, ביד אחת. היא הגיעה לשם כל בוקר בשעה 10. שמיים מטאליים של העיר באפור נמתחו מעל. הייתי מדמיין לעצמי את פדי הדב יושב שם עם מזוודה ומחכה למשפחה המאמצת שלו. תמיד היה חם מאוד בתוך המחילות התת קרקעיות וברכבות. בפדינגטון, תחנת רכבת תחתית-עילית, הרוח נשבה והפיגה את החימום הכבד.

לונדון 1986, סתיו. עלים רכים נושרים על גני קנסינגטון. אני יכול להסתכל שעות על הפסל של פיטר פן. אני גר בקווינס פארק אצל חבר ומלווה אותו בבקרים לאימפריאל קולג', שם הוא לומד. אנחנו נפרדים בפדינגטון, הוא משנה קו רכבת לאוניברסיטה ואני מחכה לנערה עם הויולה. יש לי כבר מסלול קבוע שכולל חנויות ספרים בצ'רינג קרוס, פארקים ירוקים המרחיבים את דעתי ובית קפה בג'ורג' סטריט, שם תמיד אפשר לקבל סנדביץ' גבינת צ'דר וקפוצ'ינו מהחלומות.

פעם אחר פעם ישבתי, חיכיתי ודמיינתי ביני לבין עצמי איך זה יהיה להיות איתה. להיות שלה. חשבתי על משפטי פתיחה, משפטי המשך, משפטים שנונים, משפטים נוגעים ללב. כל יום המשפט השתנה. פעם קניתי תקליט אוסף של ניק דרייק וחשבתי שיהיה מעניין להשמיע לה את עיבודי הויולה והכינורות של רוברט קירבי. פעם ראיתי בחלון ראווה לא רחוק מהתחנה ספר שעל עטיפתו היתה מישהי שדמתה לה, עם צ'לו. 

אחרי חודש, בערך, החלטתי שהגיע הזמן. לבשתי גולף שחור והרגשתי יפה כמו ג'וני מאר. היא באה, כצפוי, באותה שעה בדיוק. בידה האחת הויולה. בידה השנייה הצלה על עיניה לראות טוב יותר את לוח זמני הנסיעות. אחר כך שלפה מכיסה אגס זהוב, מנומש, ונגסה בו.

הסתכלתי בה. היא הביטה דרכי. הרכבת הגיעה והיא עלתה, נעלמה, התרחקה. יצאתי מהתחנה, הלכתי לראות קצת ציורים של קונסטבל ב"ויקטוריה ואלברט".

כל יום, כל יום, איבדתי בחורה יפה ברחוב. את אותה בחורה ממש. כל יום. כל יום.

 

הדס גייפמן בוחרת ב: בודן, צפון שבדיה

הנימוק: זוהי תחנת רכבת של עיירה קטנה. היא מאוד מיוחדת כי היא נראית כמו בסרטים של וולט דיסני: בקתה מעץ חום כהה (כמעט שחור) שנראית כמו באגדות. ברוב העיירות הקטנות בחוג הקוטב יש תחנות רכבת כאלה אבל זו מצאה חן בעיניי במיוחד. לצערי לא צילמתי אותה.

יש בה קיוסק קטן לממכר ממתקים. לפעמים הם מוכרים גם סנדביצ'ים ופירות. כשהייתי ב-2006 לא היו בתי קפה או מסעדות משום שזו תחנה קטנה. היתה תחנת רכבת נוספת שמאוד מצאה חן בעיניי, אבל עצרנו שם רק לרבע שעה בדרך לכפר ריינגר שעל שפת הפיורד ריינגר.

 

אני בוחרת בשתי תחנות:

צילום: אני

Rossio, ליסבון, פורטוגל

מעבר לזה שאני מאוד אוהבת את בירת פורטוגל, אני אוהבת גם את התחנה הישנה שלה – בעבר התחנה המרכזית – שנמצאת בלב כיכר רוסיו. התחנה תוכננה בשנים 1886-7 על ידי הארכיטקט הפורטוגלי החוסה לואיס מונטריו, בסגנון גותי מתקדם (בפורטוגזית: Manueline), והכניסה אליה מזכירה שתי פרסות צמודות. כשאני ביקרתי בעיר היא היתה סגורה לשיפוצים, אבל בתחילת 2008 הם הסתיימו, ולמרות שבמהלך השנים נוספו לעיר עוד תחנות (אחת מרשימה במיוחד, בתכנונו של קלטראווה), עדיין מדובר בתחנה הכי רומנטית והכי אותנטית בעיר.

 

 צילום: עומר חתן

התחנה המרכזית של אנטוורפן, בלגיה

באיזו עוד תחנת רכבת תמצאו למעלה מ-30 חנויות יהלומים? כפי הנראה רק באנטוורפן, בירת האבנים הטובות. אבל אני התרשמתי במיוחד מהשעון הגדול ומעיטורי האבן סביבו, ובכלל, מכל ההוד וההדר שבלב התחנה הזו, שהוקמה ב-1905.

המבנה מזכיר קצת קתדרלה – כיפה אחת גבוהה, ושמונה מגדלים מסביב. ששה מהם נהרסו במהלך השנים, ושוחזרו בסדרת שיפוצים ארוכה שהסתיימה במהלך 2009. פנים התחנה מזכיר היכל של ארמון: למעלה מ-20 סוגים של שיש ואבן מפוסלים בצורות שונות, מלווים בוויטראז'ים. הרציפים מקורים בתקרת זכוכית שאורכה מגיע ל-185 מטר, וגובהה המירבי עומד על 44 מטר המתפרשים על פני שלוש קומות. בעיר שטוחה כמו אנטוורפן, המבנה הארכיטקטוני הזה בולט למרחוק.

 

אני אשמח להוסיף עוד בחירות של עוד אנשים. עיר, מדינה, ונימוק קצר יתקבלו בברכה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • itamarzo71  On 24 באפריל 2010 at 14:28

    עושה חשק לנסוע

  • bddaba  On 24 באפריל 2010 at 17:52

    אני חצוי. מצד אחד אני עם אבי ובועז, שכתב יפהפה, ועם פדינגטון, ולונדון בכלל, כי רכבות זה אנגליה/בריטניה בעיניי יותר מהכל. מצד שני אני איתך עם ליסבון כי הייתי שם לפני תריסר שנים ובאמת אני זוכר אותה ובכלל את התחנות שם יפהפיות עם המון אריחי קרמיקה מדהימים בתוך התחנות, היסטוריה שלמה ועשירה. יופי של פוסט.

    • galithatan  On 24 באפריל 2010 at 18:22

      דווקא מלונדון אין לי זכרונות מיוחדים, בוודאי לא של רכבות.
      אבל ליסבון, ליסבון זה סיפור אחד לגמרי 🙂

      שמחה שנהנית.

  • אבי  On 26 באפריל 2010 at 15:49

    אוף עשית לי חשק לנסוע ללונדון.

  • שוקי מלכי  On 20 בספטמבר 2010 at 11:00

    איזה ארכיטקטורה יפה, באמת עושה חשק לנסוע ולראות. נראה כי אפשר ללמוד קצת על שימור המבנים ולי זה עשה קצת חשק לעשות שיפוצים.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: