משני צידי הגשר: צדוק בן דוד מול מולי ליטבק

שתי תערוכות גדולות מתקיימות בימים אלה בשני אתרים סמוכים זה לזה, שכל מה שמפריד ביניהם פיזית הוא גשר אחד. ההפרדה האמנותית, הרעיונית, יש שיאמרו המהותית, גדולה הרבה יותר.

הראשונה היא תערוכת "טבע האדם" של אמן הברזל צדוק בן דוד, במוזיאון תל אביב. השנייה היא תערוכת הזכוכית ("מגמות בפיסול זכוכית עכשווי") בגלריה ליטבק.

הייתי בשני המקומות ובשתי התערוכות. הנה ניסיון להשוות ביניהן, ולאחר מכן – חוויה בתמונות, משני המקומות (כבר אני אומרת לכם: בשניהם אסור לצלם. בליטבק מקפידים יותר).
 

 

טבע האדם, צדוק בן דוד

זכוכית, מגמות בפיסול זכוכית עכשווי

איפה התערוכה

מוזיאון תל אביב

גלריה ליטבק

על המקום

המוסד האמנותי החשוב ביותר בתל אביב. ברמה ארצית, שני רק למוזיאון ישראל

גלריה פרטית, הגדולה בישראל. הסכום שהושקע בהקמת הגלריה נותר חסוי

מקורות הכנסה של המקום

תורמים (65%), מינהל התרבות, עריכת אירועים במקום (משפחת נבון שילמה 100 אלף שקל תמורת הזכות לערוך חתונה במוזיאון)

המיליונר מולי ליטבק עשה ועושה את כספו באתרי פורנו, וכעת משקיע אותו ביצירת חוויה תרבותית

מחיר כניסה

42 שקל

הנחות: סטודנט 34 שקל, בעלי מאסטרכארד זהב – חינם

48 שקל

הנחות: אזרח ותיק – 42 שקל

מתי מסתיימת התערוכה

27 בפברואר, שבת

31 במרץ, רביעי

מה רואים

התערוכה של בן דוד מתקיימת בשלושה חללים. בנוסף מומלץ לבקר בתערוכה מאוסף דוד עזריאלי, ובתערוכות הקבע

כ-75 יצירות זכוכית בחלל אחד גדול מופרד לחללים בגדלים שונים

הכי הכי

"שדה שחור" – מרבד של 20 אלף פרחי ברזל קטנטנים

"פיתוי נצחי" של לוצ'ו בובאקו (2007-8)

אתר אינטרנט

מיושן, לא נוח לשימוש

שיא החדשנות

הסברים

שלושה הסברים של האוצרת תלויים על הקירות

כל מבקר מקבל מכשיר הדרכה קולית, ובו הקלטות של מולי ליטבק, מסביר באריכות על כל פריט בתערוכה, מדוע נבחר ומיהו האמן

קטלוג (קטן, ברמת ההסברים)

ביקשתי – נאמר שאין

יש – חוברת קטנה ומושקעת

תור

באתי באמצע השבוע, לא היה – למרות הדיווחים בתקשורת. לא הזמנתי כרטיס מראש

באתי באמצע השבוע, לא היה. לא הזמנתי כרטיס מראש, למרות שמספר המבקרים מוגבל, ולכן רבים מזמינים

כמה מבקרים

למעלה מ-130 אלף

לא ידוע, אבל ראיתי קבוצות שהגיעו מכל הארץ

מומלץ

כן, אבל למה התערוכה לא יותר גדולה?

כן, אבל למה המחיר כל כך גבוה?

 עדכון אמצע אפריל 2010: בתערוכה בגלריה ליטבק ביקרו עד היום כ-60 אלף איש.
*
*
*
*
*

על התערוכה במוזיאון תל אביב

(צילום סלולרי)

שמש חורפית או ירח שמשי? אני מתבלבלת ביניהם… נראה לי שזו השמש

"אסור להתקרב", צועקת עליי השומרת במוזיאון תל אביב, מזכירה לי את צעקות ה-"No Photo" של השומרת בגלריה דל אקדמיה בפירנצה. זו שומרת על "הכל פתוח", פסל אדם ענק (כמעט פי שניים ממני) של צדוק בן דוד, ההיא שמרה על פסל דוד של מיכלאנג'לו. שתיהן מגנות בחירוף נפש על יצירות האמנות, אך נכשלות כישלון חרוץ בתפקידן. אנשים רוצים להתקרב, רוצים להנציח, רוצים להבטיח שהחוויה תיחווה במלוא החושים ותימשך כמה שיותר זמן. ולא אכפת להם שיצעקו עליהם בגלל זה.

בן דוד מציג בשלושה אזורים שונים שלוש עבודות באלומיניום צבוע שאהבתי במיוחד. שלושתן מורכבות מענפים או עלוות עצים, עגולות אך לא לגמרי, זו רק אשליה שהעין משלימה אותה. מישהו לידי מסביר לידידו: "הוא עשה את זה ככה שאתה חושב שזה כמו ציור על הקיר". לעבודות קוראים "זריחה", "שמש חורפית" ו"ירח שמשי", והן מ-2007-9. עוד עבודה שאהבתי: "אתה מדבר אליי?", השם בעצמו מביא את החיוך לפנים, עוד לפני העבודה.

אחרי שני החללים הראשונים, יורדים בחזרה למטה, לרחבת הכניסה למוזיאון, ואז עוד חצי קומה למטה, ומגיעים לעבודה המיוחדת והמרשימה, שכבר רבות נאמר עליה ונכתב עליה – אותם פרחים שחורים שתוך כדי תנועת המבקרים משנים את צבעם, מבית קברות צומח שדה פורח. כל כך מקסים ומגוון, שכולם מייד מתיישבים על הרצפה ולא זזים. מנסים לקלוט כל פעם קצת. בכל זאת, 20 אלף פרחים מ-900 סוגים. החברים באלסמיר מוזמנים לתפוס מטוס ולבוא לראות.

ממול לחלל הראשון של התערוכה מתקיימת תערוכה אחרת שלא כדאי לפספס: "דברים שבלב", מבחר מאוסף דוד עזריאלי. לא הכל עניין אותי, אבל בהחלט נהניתי מהעבודות של מאיר פיצ'חזדה, נחום גוטמן, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, לודוויג בלום, יוסל ברגנר, ראובן רובין (אני אוהבת איך שהוא מצייר עצים. לא לפספס את "כלניות בטבריה", 1948, ו"אתנחתא מוזיקלית", שנות ה-60), מיכאל גורבן (עבודה חזקה בצבעים חזקים – "מבעד לחלון", 2005).

התערוכה ממשיכה בקומה השנייה עם עבודות של אמנים שבדרך כלל אנחנו משתמשים רק בשם המשפחה שלהם, בהיותם מוכרים לכולם: פול סזאן, פייר אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קלוד מונה, וינסנט ון גוך, פול גוגן וקאמי פיסארו. רגע אחר כך אתם כבר בתערוכת הקבע, ואין שום דבר שיעיד על כך, מלבד ההסברים ליד התמונות: ציור, שם צייר, שנה, "תרומת זה וזה".
 *
*
*
*
*

על התערוכה בגלריה ליטבק

 

סטפן דאם, מצגת זנים, 2009

דייל צ'יהולי, מעכת פרסית בכתום מופז עם שפתיים שחורות, 2001

חוזה שארדייה, cuento, 2007

לינו טליאפייטרה

 

מפגן של עוצמה – זו התחושה של מי שנכנס בשערי מגדל המוזיאון, ונעמד מול הדלתות הלבנות בחיתוך האלכסוני, מחכה שייפתחו בפניו, ומאחוריהן תצוץ המערה הסודית או האנטרפרייז או אולי הבור שבו מתקבלות כל ההחלטות החשובות.

מאחורי הדלתות הללו מחכים אנשי ביטחון קשוחים, פקידות קבלה מתוקתקות, ומדריכות המלוות קבוצות ומכבירות הסברים, כאילו מדובר באירוע גרנדיוזי שצריך לדעת איך לחוות אותו. מצד שני, המחיר שגבו מאיתנו בכניסה כבר רימז שזה בדיוק מה שהבעלים חושב.

התערוכה נפתחת בחלל גדול, שקשה למצוא בו נקודת התחלה אם לא מקשיבים להדרכה הקולית. בהנחה שהרבה אנשים כבר ראו את העבודות של צ'יהולי לפני כעשור במגדל דוד בירושלים, הפסל הכי מרשים כרגע בחלל הזה הוא "צייד" של וויליאם מוריס. מעין שלד ענק מפורק לחתיכות זכוכית, שאיבריו הזוגיים (ידיים, רגליים) אינם דומים זה לזה. בכלל, זו עבודה שצריך להתבונן בה לעומק כדי לשים לב לדקויות.

בסך הכל מוצגות בתערוכה עבודות של 23 אמני זכוכית, רובם המכריע פעילים, ולכן העבודות הן מהשנים האחרונות. אחרי שעוברים שני קירות, ומרגישים לרגע מעט פרטיות, משתחררת אנחת רווחה. כאן לא צופים בנו. כאן אנחנו אלה שרוצים להיכנס לחדר הסגור בווילונות שחורים, שבתוכו שומר שבוודאי משווע לאור יום. בפנים מוצגת העבודה המרשימה "פיתוי נצחי" של האמן לוצ'ו בובאקו – יליד מורנו, אי הזכוכית האיטלקי, שעוסק בתחום כבר מגיל 15. העבודה השאפתנית, והענקית, שלו מציגה את הדילמה: מימין גן עדן, משמאל גיהינום, מימין אין אלוהים (יש מבנה DNA) אך משמאל יש שטן. לאן ללכת? איפה יותר נהנים – עם המלאכים או עם התאוות?

נראה לי שאת השאלה הזו שווה לשאול את מולי ליטבק עצמו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנונימית  On 23 בפברואר 2010 at 19:38

    את מצפה לתגובה ממוני ליטבק? לפי מה ששמעתי הוא אסף במשך שש שנים אוסף פרטי שמוערך היום בחמישים מליון דולר. כך הפך לאספן הזכוכית הגדול בעולם

  • מוטי סגרון  On 23 בפברואר 2010 at 20:47

    למה?זכוכית, מול עבודות מצוינות צדוק בן דוד

  • אסתי  On 23 בפברואר 2010 at 21:32

    ואני לבושתי טרם הלכתי לתערוכה של צדוק בן דוד. אמא שלי התקשרה היום (או אתמול) להזכיר לי שאני חייבת לטוס לשם לפני שיסגר…

  • אנה  On 24 בפברואר 2010 at 11:30

    והסדרניות מקפידות לומר זאת למבקרים!

  • איתמר  On 24 בפברואר 2010 at 13:15

    בתערוכה המפעימה של צדוק בן דוד כשהיא רק נפתחה, אבל מאז יש שם תורים שמתחילים כבר בכביש. בכל יום. בכל שעה. לא רק בשישי או שבת

  • גלית חתן  On 24 בפברואר 2010 at 13:29

    אסתי – נו, טסת?

    אנה – מותר גם את הפסלים ואני לא ידעתי? באסה. צלמתי רק את הפרחים

    איתמר – לא קראת שלא היה תור בכלל? אפילו כשיצאתי משם, בשמונה בערב, היה רק תור פיצי של 20 איש בקושי. ואגב הייתי שם שבוע קודם, בשלישי בערב, וגם לא היה ממש תור, רק היה טיפה עמוס

  • אורית  On 28 בפברואר 2010 at 10:54

    אומנם בגלריה ליטבק טרם הייתי, אני מתעתדת לעשות זאת.
    אני חושבת שתערוכת צ'יהולי במגדל דוד בירושלים היתה לא פחות מרשימה, אולי אף יותר בגלל
    המיקום והחללים , ובגלל התאורה שהתלוותה.
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1478118

  • גיא  On 25 ביוני 2010 at 19:16

    /'קראטוןפםפשדגכעיחלךף,זסבהנמצתץ.

  • כרטיסים בהנחה  On 17 באפריל 2011 at 11:14

    מדהים… עושה חשק לבקר!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: