הולך נגד הרוח

 

 
"שיא: 104 מיליון דולר על פסל של ג'קומטי"

לפני שמונה שנים וחצי הגעתי לראשונה לניו יורק. זה היה במסגרת נסיעת עבודה (קצרה), מה שמאוד שימח את ההורים שלי, והאמת, גם אותי. טיסה 001 לניו יורק, נמל התעופה קנדי, נכנסים למנהטן דרך הגשר, כל הבניינים הגבוהים, העצומים, מגיחים מולנו, הלם קל.

השעה היתה שעת בוקר מוקדמת יחסית. אחרי התארגנות קלה במלון יצאנו אל הרחוב. הרבה מקומות עוד היו סגורים. מנהלת המותג, סמנכ"ל השיווק ואני צעדנו בשדרה החמישית, או בשדרות מדיסון, בשבילי הכל אז נראה אותו דבר, ובשלב מסוים אורו עיניה. סניף של sephora לפנינו. למותר לציין שעד אותו רגע מעולם לא שמעתי על רשת האיפור והקוסמטיקה הזו.

נכנסנו פנימה. לא הכרתי כמעט אף מותג שנמכר בחנות. התרשמתי מהגודל העצום, ומזה שהמוצרים סודרו לפי צבעים. אחרי כמה דקות הבנתי את הפרנציפ. מנהלת המותג היתה בשוק. כנראה עוד לא פגשה בחורה שלא התעלפה מהשפע, או לכל הפחות נדלקה ורכשה. אבל אני בכלל לא הייתי בעניין, וגם הייתי די חדשה בעניין הטיסות לחו"ל וההזדמנויות שהן טומנות בתוכן (ואני מתכוונת חדשה באמת. לא היה צריך כף יד כדי לספור את הטיסות שלי לחו"ל עד אז).

אחר כך מנהלת המותג לקחה אותי לטיימס סקוור, ושם התפצלו דרכנו. היא והסמנכ"ל חיפשו מרכז סלולרי שבו יעזרו להם למצוא רשת מתאימה למכשיר שבידיהם, או משהו אנכרוניסטי כזה, ואני צעדתי לעבר המוזיאון לאמנות מודרנית.

קצת קשה לי להסביר מה היה עבורי ה-MOMA. אולי צריך לספר שבזמן לימודי התקשורת ב"כותרת" גרמו לי להבין שה"ניו יורק טיימס" נמצא פחות או יותר בסגנות לתנ"ך. אז מעבר לעובדה שניסיתי לקרוא את המדור הפוליטי שלו, גם עשיתי מנוי לניוזלטר האמנות של העיתון, ובו כבר קראתי בשקיקה את כל הסיפורים החמים, רבים מהם על תערוכות חדשות ב-MOMA. והנה אני הולכת ברחוב, ולראשונה בחיי רואה מהדורה מודפסת של "ניו יורק טיימס" – נס פך השמן – וכמה דקות אחר כך נכנסת בשערי מוזיאון האמנות החשוב ביותר בעולם. לפחות לטעמי.

התערוכה הראשית במוזיאון היתה של אלברטו ג'קומטי – פסל, צייר ושרטט שוויצרי נחשב, שחי בין השנים 1901-1966, ועבר בדרך גם ברומא ובפריז. התערוכה נחשבה לציון דרך אמנותי היסטורי, משום שהתערוכה האחרונה שהציג ג'קומטי בחייו היתה ב-MOMA, ב-1965, והנה, לראשונה מאז, עבודותיו מוצגות שוב במוזיאון הניו יורקי.

הפעם הוצגו עבודות מ-40 שנות יצירה, וכמה מהן משכו את העין מייד, ונצרבו בזיכרון בדיעבד. למשל, The Chariot, אדם בעל גפיים מאורכות העומד על קורה המוחזקת בין שני גלגלים גדולים, שמוצבים על תמיכות. למשל, l'homme qui marche, האדם ההולך, פסל משנת 1947, אחד הפסלים האיקוניים ביותר באמנות המודרנית, סמל רב עוצמה של האנושיות.

ג'קומטי יצר כמה פסלים דומים תחת השם הזה. חלקם נהרסו. מעטים שרדו. אחד מהם נמכר השבוע (רביעי) במכירה פומבית של סותבי'ס לונדון, תמורת סכום שיא ששולם אי פעם עבור פריט אמנות: 104.3 מיליון דולר. ההערכות לפני המכירה היו שיימכר תמורת 12-18 אלף פאונד. הפסל, שגובהו 183 ס"מ, עשוי ברונזה ונוצר ב-1960. הוא היה בבעלות בנק דרזדנר בפרנקפורט. הקונה אינו ידוע, אומרים שכינה את עצמו "קפטן הוק". שודד ים, האויב של פיטר פן, לא ממש מבטיח, ולא מי שהייתי רוצה שיהיה הבעלים של הפסל הזה. אבל אין מה לעשות: זה האיש שניצח בהתמחרות כמה וכמה מתמודדים על הפסל המדובר. איש חזק מברזל. או מברונזה.

 

בערב, בדרך למסעדה, לארוחה רבת משתתפים (יחסית. כעשרה), שאלה אותי מנהלת המותג מה עשיתי במהלך היום. סיפרתי לה על ג'קומטי. במהלך הארוחה כולם דיברו על כל מיני עניינים, ואני הייתי קצת שקטה, אז היא סיפרה בשמי שהייתי במוזיאון וראיתי תערוכה של ג'קומטי ולדבריי היא מעולה. זה קצת הביך אותי, וגם קצת התביישתי – למה מישהי צריכה לדבר בשמי, ולמה שזה יעניין מישהו איפה הייתי ומה אני חושבת. וגם, ניסיתי לחשוב: האם אני באמת עומדת מאחורי הקביעה שג'קומטי הוא מעולה? אולי מישהו יחשוב שאני לא מבינה כלום באמנות, אם אני אומרת כזה דבר?

בדיעבד, היום אני מודה לה: העובדה שהיא העלתה את העניין צרבה אותו בזיכרון מבחינתי. ג'קומטי בשבילי הוא לא רק מסעדה ליד מוזיאון תל אביב, אלא האמן הראשון שראיתי תערוכה שלו בביקור הראשון במוזיאון לאמנות מודרנית, ביום הראשון שלי בניו יורק. האם הוא שווה 104 מיליון דולר? אני יותר מדי מעורבת רגשית בשביל לענות על זה. מה שבטוח, הנאתו של הרוכש מובטחת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 5 בפברואר 2010 בשעה 9:46

    מהרגע הראשון שראיתי פסל שלו בנשיונל גלרי בלונדון כמדומתני, ליבי החסיר פעימה והתאהבתי. משהו בדמויות הדקיקות והמרוכזות שלו שבפרופיל הופכות לרחבות ביותר נתן את הקנק הזה בלב ולכד אותי לנצח.
    מעניין שאת מתארת חוויה שונה אבל דומה לגמרי.
    הראית את הרישומים שלו? מופלאים באותה מידה.

  • איתמר  ביום 5 בפברואר 2010 בשעה 14:52

    המחירים האלה. נכון שהוא היה אמן חשוב והיצירות שלו עוצרות נשימה, אבל הסכומים שמוצעים תמורתן, שלא לדבר על ציורים שעולים עוד הרבה יותר, לא נתפסים בעיני

  • גלית חתן  ביום 5 בפברואר 2010 בשעה 19:04

    אסתי – שמחה שגם בך הוא הצליח לגעת. ואכן, גם הרישומים מותירים חותם.

    איתמר – אני מניחה שהעובדה שהיו עשרה משתתפים בהתמחרות היא שהעלתה כל כך את ערכה של היצירה. השאלה היא האם צריך לקבוע מחיר גג, ומה עושים במקרה שמגיעים אליו. כמו שזה נראה כרגע, גם השיא הזה יישבר עוד כמה שנים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: