10 המכוניות המעוצבות ביותר על כבישי ישראל

בשבועות האחרונים אני מסתובבת בכבישי ישראל השונים, כמו גם במגרשי חנייה, ומתבוננת לעומק במכוניות. מתקרבת, מתרחקת, תוקעת את הפרצוף בפגוש כדי לברר באיזה דגם בדיוק מדובר – ומייד רושמת בפנקס. עבור אנשים ברחוב או במכוניות אחרות בפקק זו אולי נראית התנהגות מוזרה, אבל הם לא אומרים מילה. אפילו לא מצפצפים. הפעם, זו אני שמצפצפת.

הרעיון – שנולד, איך לא, באמצע פקק איילוני מזעזע – הוא למפות ולהציג את דגמי המכוניות הנאים ביותר שמתגלגלים על הכביש. דגמים שבעיצוב שלהם הושקעה לא פחות מחשבה מאשר בביצועי המנוע או בבטיחות. מדובר באלמנט שהוא רלבנטי לא רק בפלח היוקרה, ובמקדם מכירות גדול יותר ממה שאוהבים להודות.

קחו למשל את מכונית הסובארו העממית, שהיתה כל כך נפוצה כאן בשנות ה-80 ותחילת ה-90. בשנת 2000 כל הדגמים של היצרנית נתפסו כמיושנים וככאלה שעתידם מאחוריהם. בחברה החליטו על סדרת מתיחות פנים, ועל שדרוג המראה החיצוני והפנימי הופקד ראש מחלקת העיצוב, אנדריאס זפטינס. המשימה שלו הייתה ליישר קו עם המתחרים, ולהתאים את העיצוב לרוח התקופה.

קשה להוכיח עד כמה העיצוב משפיע על המכירות, של סובארו או בכלל, אבל בהחלט יש לו משמעות. לראייה, דירוג המכירות בשוק הרכב העולמי: יצרנית המכוניות הגדולה בעולם כיום היא פולקסווגן-פורשה, עם שווי שוק של 63 מיליארד דולר, ו-4.4 מיליון מכוניות בעלות עיצוב מוקפד שיוצרו ב-2009. פולקסווגן השתלטה השנה על פורשה, אבל זה מן הסתם לא מה שהקפיץ את המכירות שלה, אלא רק הגדיל את פלח היוקרה. הסיבות האמיתית למובילות הן תוכניות תמריצים ממשלתיות לרכישת רכבים ברחבי העולם, וזינוק בשוק בסין.

במקום השני נמצאת טויוטה, שעל אף ששווי השוק שלה כמעט כפול, 124 מיליארד דולר, מכרה "רק" 4 מיליון מכוניות. במקום השלישי נמצאת פורד עם 3.7 מיליון מכוניות, ובמקום הרביעי ג'נרל מוטורס עם 3.6 מיליון מכוניות. האמת? הנתונים האלה קצת הפתיעו אותי. הייתי בטוחה שבעולם נמכרות הרבה יותר מכוניות.
על כל פנים, אני כאן בענייני עיצוב. חשוב להדגיש: בכוונה לא בחרתי ג'יפים או רכבי שופוני קלאסיים (מי אמר קרייזלר ולא קיבל? בטח אותו אחד שאמר יגואר), גם לא רכבים שנראה כאילו אינם מתחשבים בסביבתם במופגן. את אלה אני משאירה לאנשים אחרים.

קבלו את רשימת המכוניות הנעות הנאות ביותר על כבישי ישראל:
 

 

 

Infiniti G37

המכונית שהובילה לכתיבת הפוסט הזה. אחרי שהזדחלתי בעקבות דגם G37 בעוד פקק איילוני טיפוסי, הייתי חייבת לברר קצת פרטים. ובכן, בדף ה"אודות" כתוב במפורש: "זה התחיל מחלום. חלום של עיצוב מעורר השראה, עוצמה מלאת חן… חלום על סוג חדש של מכונית פאר לנהג המתוחכם ואנין הטעם" (אני?).

ראש מחלקת העיצוב הוא שירו נאקאמורה שבחר קו עיצובי נמרץ עם אסתטיקה חזקה, כך מכנים זאת בחברה, שאמור לשדר פאר מודרני ומורשת יפנית בו-זמנית. יפני? כן, יפני. מותג היוקרה נולד בארה"ב ל"הורים" יפנים ושווק קודם כל ביפן. רק אחר כך המשיכו לצפון אמריקה ולאירופה, ובסוף הגיעו לישראל – ההכנות הראשונות לקראת שיווקה של אינפיניטי בארץ החלו לפני כשלוש שנים, וצעדי ההחדרה החלו בינואר 2009.

כיוון שה-G37 הוא זה שמשך את עיניי, הנה קצת מידע על העיצוב שלו, בהשראת מסורת ה-Washi: מכסה המנוע הארוך וסרחי העודף הקצרים מטשטשים את הגבולות בין מכונית סלון למכונית קופה. החרטום הנמוך וקו הגג המקומר מקנים תחושת תנועה גם כשהרכב סטאטי. ההשראה לגריל הגיע מחרבות קרב יפניות, ואליו צוותו יחידות תאורה בצורת L. מחיר התחלתי: 300 אלף שקל.

עוד דגם של אינפיניטי שמצטיין בעיצובו: FX37.
 

 

BMW 650i

עידון ועוצמה בו זמנית: סרנים ארוכים, קווים מודגשים בצדי המכונית, קו גג נמוך וזורם שמסתיים בחלק שרירי – כל אלה הפכו את דגם הקופה מסדרה 6 של  BMWלרכב היוקרה שתרצו להביא לארץ אפילו ביבוא אישי. כלומר: ראיתי רק מכונית אחת כזו על הכביש. אולי היא באמת היתה ביבוא אישי.

על המראה של סדרה 6 אחראי כריס באנגל, ראש תחום העיצוב של קבוצת BMW. הוא עבד כאן מאז 1992, עשה כמה דברים שנויים במחלוקת – ופרש בפברואר השנה. קצת פרגון ממגזין "אוטו": אין ספק שבאנגל דחף קדימה את BMW והצליח ליצור למותג ייחוד ותדמית שונה לגמרי, ולהפוך אותו לסמל לחדשנות. יותר מכך, הוא הפך את תחום עיצוב הרכב לחשוב ומרכזי.

באנגל עמד מאחורי שורה ארוכה של עיצובים, כולל מיני ורולס רויס בגלגוליהן החדשים, וכן כמה סדרות של BMW – שבתקופתו הצליחה לעקוף את מרצדס ולהפוך למותג היוקרה הגדול בעולם. מחליפו בתפקיד הוא אדריאן ואן-הוידונק ההולנדי.

באתר החברה לא מצוין מחיר הרכב, אלא מופיעה ההודעה: "למידע נוסף על מחירי המכוניות והאבזור של BMW סדרה 3 אנא פנו לקמור רכב". במילים אחרות, שכחו מזה. מכירות סוף עונה עושים רק על סדרה 7.
 
 

 

פז'ו 407

שלושה דגמים מוצלחים במיוחד יש לפז'ו: 206, 407 ו-607. מתוכם בחרתי להתמקד במכונית המנהלים 407, כיוון שהשתיים  האחרות "יצאו מהמחזור" וכבר לא נמכרות בישראל.

כוונת המעצבים היתה לשדר חדשנות והעזה. לשם כך, לוח החזית הקדמי עוצב סביב כונס אוויר אחד, והציג גריל קדמי מצופה כרום עם פנסים ארוכים במיוחד (סימן היכר של הדגמים החדשים). המעצבים מצהירים כי הדגישו את הקווים החדים באמצעות אור וצל, כך שבעצם נוצר פסל בתנועה. האיזון מושג על ידי מכסה המנוע הארוך והאחוריים הקומפקטיים. השמשה הקדמית פנורמית, ואילו הפגוש כולל לוח מגן מעוטר כרום. הפנסים האחוריים מקוריים בעיצובם. התוצאה: רכב שמחליק על הכביש עם כל היופי האפשרי. במקרה הזה ממש חבל לי שמדובר במכונית מנהלים, שאני לא אפגוש אף פעם מקרוב. מחירים: 160-250 אלף שקל, תלוי בדגם.
 

 

 

סיטרואן C5 Comfort

המתחרה הישירה של פז'ו 407 באותו פלח, הושקה ב-2008. באתר הישראלי מתגאים בשלושה דברים: עיצוב, בטיחות ונוחות. באתר הבינלאומי מושם דגש על אפיל, חיוניות, יוקרה ובסוף – בטיחות. הקונספט המנצח, טוענים בחברה, הוא שילוב בין סגנונות עיצוב: קווים זורמים המבטאים יוקרה המזוהה עם רכבי מנהלים, יחד עם דגש על נוחות ופונקציונליות. הפנסים מאורכים, קווי הרכב אווירודינמיים, ורמת הגימור גבוהה. בקיצור, יפהפייה.

אגב, בימים אלה יוצאים בסיטרואן במהלך מיתוג חדש, שאמור לשים את הדגש על "טכנולוגיה יצירתית". נדמה לי שמדובר בקצת מכבסת מילים ובהרבה עיצוב, כולל שינוי קל בלוגו. השאלה היא מה מזה יגיע אל הדגמים עצמם, אם בכלל.
 

 

 

שברולט מאליבו

אם לומר את האמת, כאן התלבטתי מאוד. בתודעה שלי לשברולט יש שם שצריך להצדיק, ולא כל הדגמים של החברה אכן תואמים את ההיסטוריה של המותג. כמה דגמים התחרו על התואר: קרוז – משפחתית אבל באמת יפה, ויש מה להתגאות בה; אפיקה – באחריות המעצבים של ג'נרל מוטורס, בניגוד לדגמים ישנים ונאים יותר שעיצב הסטודיו האיטלקי ג'וג'ארו; ומאליבו – שבה בחרתי לבסוף, בין היתר משום שהיא מציגה קפיצה משמעותית בעיצוב לעומת העבר, ובהגדרה עיצוב הוא אחד היתרונות שלה (לצד מנוע, בטיחות ואבזור).

המאליבו מעוצבת בקו זורם לכל אורכה ובהתייחס לכל מרכיביה, וזה היתרון המשמעותי הראשון שלה. יש לה גלגלים גדולים במיוחד וחישוקי אלומיניום מעוצבים, ידיות הדלתות בצבע הרכב וכך גם מראות הצד, מערכת הפנסים הקדמיים מגיעה עם 4 נורות הלוגן שיוצרות מראה יוקרתי, ואפילו המפלט האלגנטי שלה מצופה כרום. התוצאה נהנית מתחכום ואלגנטיות, שני דברים שהם לרוב לא השם השני של שברולט.

אז איך כל זה קרה? או. מי לדעתכם נמצא בצוות האחראי על המאליבו? נשים! רק נשים! על העיצוב החיצוני הופקדה אסתר מרטינז. על העיצוב הפנימי: קריסטל ווינדהם. מנהלת התוכנית ההנדסית: קתי טורזווסקי. בראש חטיבת הביצועים: אלכס (אלכסנדרה) קטלאו. "כולנו מחפשים את אותם סטנדרטים, אבל לנשים יש חוש שונה לאסתטיקה", מסבירה טורזווסקי את ההצלחה.

* בכבישים נתקלתי גם את בשברולט ALERO, הלא פחות יפה – אבל מתברר שכבר לא מוכרים דגמים חדשים שלה בישראל. 
 

 

Rover75 / Roewe 750

מכונית קלאסית שראיתי לפחות פעמיים בחניון שבו אני מבקרת בקביעות. אז כן, כבר כמה שנים אין סיכוי להשיג rover75  מהממת אלא אם קוראים לה Roewe 750, אבל זה לא מונע ממני לציין אותה כאן. למה השינוי בשם? כי ב- באפריל 2005 רובר – יצרנית הרכב העצמאית האחרונה בבריטניה – פשטה רגל, התפרקה ונקנתה על ידי חברת שנחאי אוטו מוטיב.

זה היה הרגע שבו החלו חיים חדשים עם עיצוב מודרני, אבל בלי שם המותג שעבר לחברה אחרת (כך נולד הלנד רובר). למותג היוקרה החדש קוראים Roewe, והסינים התחייבו להציג 30 דגמים חדשים שלו עד 2010 – כלומר עכשיו. בין ההבטחות שקיימו אפשר לציין את ה- Roewe450, שהוא הגרסה המשופצרת של רובר 45, ושנכלל בין דגמי 2008.

אבל אני בעניין ה- Roewe750, שמנסה לשלב בין הרגוע לדינמי, על בסיס העיצוב של ה-rover75. הדגם החדש כבד, אולי קצת כוחני, אבל זו גם הסיבה שיש למכונית הזו נוכחות. היא עוצבה בסין, אבל הבריטים היו אחראים לעיצוב (וגם לטכנולוגיה, אם כבר מדברים). לכן אולי יש כאלה שמשווים את הצד הקדמי ליגואר. בצד האחורי המצב הרבה פחות טוב, והרבה יותר מגושם לעומת הרובר. כבר אמרתי שאני מתגעגעת? (אולי יום אחד יהיה פה פוסט פרטני יותר)
 

 

 

סמארט

על אף שכתב הרכב של גלובס אמר לי פעם שהסמארט משייטת על הכביש כמו ספינה בים ושאין לה יציבות בנסיעות בינ-עירוניות, ועל אף תג המחיר המופרך שניתן לה בארץ (מעל 100 אלף שקל) מה שהעיף אותה מהשוק הישראלי תוך פחות משנה, אני עדיין חושבת שמדובר בהברקה. מכונית שלקחה את המושג "מיני" עד הסוף, והלכה על הכי קטן שיש תוך הקפדה מקסימלית על העיצוב.

הסמארט נולדה כתוצאה משיתוף הפעולה בין מרצדס ליצרנית השעונים הסופר אופנתית סווטש, וזכתה להצלחה יחסית באירופה – מעל 800 אלף מכוניות נמכרו עד היום. אומרים שהגיל הממוצע של האנשים שעבדו על הרכב הזה היה 31, אבל החזון היה שייך לניקולס הייק, מנכ"ל סווטש, שב-1998 – שנת ההשקה – היה בן 70. האמת היא שאת הניסיון הראשון הוא עשה ה-1991 עם פולקסווגן אבל המהלך נכשל. כעבור שלוש שנים הוא החל לשתף פעולה עם מרצדס, אבל בגלל חילוקי דעות נבעט החוצה עוד לפני שהרכב יצא לשוק.

את הלקוחות זה כמובן לא עניין. הסמארט היתה הלהיט של הרווקים והרווקות, שמספק חנייה קלה ונוחה להפליא בשעות הלילה המאוחרות גם בערים הסואנות ביותר. אבל כנראה שאין מספיק רווקים ורווקות בעולמנו, או שאולי החיסרון של הסופר-סופר-מיני משמעותי ממה שהמתכננים לקחו בחשבון: הסמארט מסבה הפסדים למרצדס, גם אחרי שהגדילו את האורך שלה מ-2.5 מטר ל-2.7. הדבר היחיד שמרצדס יכולה להתגאות בו כרגע הוא שהסמארט זכתה למעמד איקוני, ואפילו הוצגה ב-MOMA בניו יורק.
 
 

Mazda2

המכונית העירונית האמיתית לרווקים, או בשמה המקצועי: הסופר-מיני של מאזדה, שהוצגה לראשונה ב-2007. כן כן, עד אז מדובר היה בפלח שוק שמאזדה צפצפה עליו חזק (ואל תגידו לי מאזדה דמיו. פוי!), וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא יצאה עם מכונית מיני ששווה לדבר עליה – מעוצבת, דינאמית ושיקית. במיוחד כשהיא מגיעה בצבע ירוק זרחני.

המתחרה הישירה של מאזדה 2 היא סוזוקי סוויפט, שנחשבת למלכת הכיתה בזכות הביצועים – אבל אם היו בוחנים רק עיצוב, היא כנראה היתה מפסידה.
 

 

 

פיאט פונטו

על המראה המוצלח של פיאט גרנדה פונטו אחראי ג'יאורג'טו ג'יוג'ארו, מעצב העל שעיצב גם לאלפא רומיאו, סיאט ואחרים. זה לא רק הפרטים הקטנים – ידיות בצבע הרכב, מראות צד בצבע הרכב, גריל קדמי מוכסף – זה המראה הכללי בקווים זורמים בלי שבירות חדות מיותרות, שעושה את הגרנדה למה שהיא. בדיוק מה שהפך את פז'ו 206, המתחרה המנוחה, לכל כך מוצלחת.

החולשה העיקרית של הפונטו היא שעם עיצוב לא קונים במכולת. אתם כבר מבינים את הכוונה. מחיר: 97 אלף שקל.

אבל לא על פיאט פונטו לבדה תחיה החברה האיטלקית: הפיאט לינאה, המשפחתית שהושקה בישראל ב-2007 ונראית כמעט יוקרתית למרות שבאורך שלה (4.56 מ') קשה לשמור על רמה. ובכל זאת הצליחו. כעבור שנה השיקו האיטלקים את פיאט 500, מחווה מעוצבת להפליא לדגם משנות ה-50. לדברי החברה, תוך שנה נמכרו 120 אלף יחידות באירופה. אני לא נפלתי, ולא בגלל שהמנוע הוא רק 1400 סמ"ק והמהירות המירבית רק 160 קמ"ש. משהו בעיצוב פשוט לא נראה לי.
 

 

 

אלפא רומאו מיטו

וידוי לעת סיום פוסט: חלום חיי הוא לנהוג באלפא רומיאו. הבעיה היא שאבא שלי טוען שאין לאלפא רומיאו שוק משומשות בארץ, ולכן אני נאלצת לדחות את החלום שלי לגלגול אחרת או יבשת אחרת. המכונית הכי מעוצבת בעולם, עם סטודיו עיצוב מלא גאווה, שכמעט יצא מכליו כשדגם ה-GT עבר אאוטסורסינג לבית העיצוב האיטלקי ברטונה.

אבל בואו נתרכז במוטו של מיטו: זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי. במילים אחרות, חוויה על-חושית. נכון, הפרסומת היא גימיק, והיו כאלה שחששו שגם המכונית היא גימיק על בסיס הפיאט גרנדה פונטו (עוד ידידה שלי), ובאמת הצד האחורי שלה ממש מאכזב. אבל חבר'ה, לא לשכוח: זו אלפא רומיאו.

העיצוב של הסופר-מיני הזו הושפע ממכונית הספורט האקזוטית אלפא C8 Competizione, ומתהדר ברמת גימור גבוהה במיוחד. היא תוכננה במילנו ויוצרה בטורינו, שתי ערים אופנתיות להפליא, ולכן השם מיטו. המשולש הקדמי, הצדדים המעוגלים, כל הקוליות שרק אפשר לבקש – פשוט בליסימה!
מחיר התחלתי: 140 אלף שקל.
 
 

הערות לפרויקט (מתעדכנות):

הגיעו לקו הגמר אבל נשארו בחוץ מסיבות שקשה לי להצדיק: מיני קופר, מרצדס C קלאס, ניסאן Micra (בדיעבד, היתה צריכה להיות במקום הפיאט פונטו), פורד מונדאו, ביואיק Lucerne.

דרישת הקהל: דייהטסו סיריון. האמת? לא נפלתי. עוד דגם מיני שנראה בסדר מקדימה. אבל הסעיף הבעייתי באמת לא קשור לעיצוב אלא ליכולות: רק 1300 סמ"ק. נו באמת!

לידיעת הקהל: החיפושית החדשה של פולקסווגן נכשלה קשות בארץ ובעולם, ולכן היא כבר לא נמכרת כאן. סיבה עיקרית לכישלון: המחיר הגבוה, והעיצוב הפנימי הגרוע. זה אולי היה גימיק לא רע, אבל בזה נגמר העניין.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On 12 בנובמבר 2009 at 1:34

    כדאי מאוד לשמור מרחק.

    אני נוהג בC5 שנת 2003,חווית הנהיגה העיקרית שלי היא הקשבה מתוחה וציפיה לרגע שבו הרכב יודיע לי ששוב התקלקל ושכבר שבועיים לא הייתי במוסך.

  • שלומית  On 12 בנובמבר 2009 at 5:57

    דייהטסו סיריון?
    בעיני אוטו יפהפה

    אך דבר לא ישתווה לאוטו הכי חמוד בעולם:
    http://www.ford.co.uk/Cars/NewKa

    האוטו שדומה לחתול

  • עידית פארן  On 12 בנובמבר 2009 at 6:52

    הצבעים הצבעים הצבעים!!!
    אני כל הזמן מסתכלת עליהם
    בארץ הלבן, כסוף, מטאלי שולט
    והאדומים ירוקים כחולים (שחורים) הם כמו סוכריות לקישוט
    אבל
    הגוונים (נניח אדום בורדו, או בהיר יותר עם טיפה כתום בפנים, או הירוק המתקתק שיש בתמונה למעלה)
    יש אותם במכוניות ואחר כך באופנה…(ולהיפך)
    אני כבר כמה שנים עוקבת אחרי הענין של הצבעים, זה מרתק!!

  • דפנה לוי  On 12 בנובמבר 2009 at 7:23

    ומסכימה עם חובב החתולים שלפניי… אוהבת מכוניות שממבוציות, מעוגלות יותר, שמשדרות נוחות ונעלי בית.
    בשבועות האחרונים נתקלתי לא מעט באיזה מיני ואן חדש של פולקסוואגן (נדמה לי) עם פנים של אוטובוס מיושן… אח, תענוג. בעיני מכונית נאה היא משהו בין רכב הלוויות אמריקאי לחתול הצ'שייר של לואיס קארול.

  • אסתי  On 12 בנובמבר 2009 at 7:44

    ותוהה איך לא הכנסת את החיפושית החדשה

    ולא מבינה את ההתפעלות מעיצובי הב.מ.וו. מכונית מצויינת אבל משעממת את התחת.
    שלא לדבר על השברולט, מאזשה ורובר… עיצוב לא מעניין לבד מהעובדה שהוא מנסה להראות שהוא עשיר.

    אגב, בציון המכונית המכוערת והצ'חצ'חית ביותר הייתי מזכה את הסובארו החדשה

  • אסתי  On 12 בנובמבר 2009 at 7:44

    ולא כמו שכתבתי ולא עשיתי הגהה

  • שרון רז  On 12 בנובמבר 2009 at 7:50

    אחלה נושא
    גם לי ולבן שלי יש אותו תחביב עכשיו
    לאבקטע של עיצוב אלא בקטע של לראות איזה מכונית, איזה חברה, איזה דגם
    הבן שלי מתלהב למשל מכל המאזדות ואני לא מבין למה כי אני מתלהב רק מחברות ותיקות כאלו כמו במוו, מרצדס, אאודי, מיני מיינור…
    אני גם אומר לו מאיזה מדינה כל רכב ואני נאלץ לומר יותר ויותר על מדינות מהמזרח הרחוק לעומת אירופה
    אני עם ב-מ-וו, הם אלופים, אבל עדיין, מעדיף אצת הדגמים הישנים יותר שלהם, בזמן האחרון הם הולכים ונהיים דומים לסטדרטים של היום, לעיצובים של כולם וזה לא טוב לי
    הסמארט חמודה אבל לא בשבילי
    חלק מהדגמים שהבאת לא מתלהב מהם, יותר מדי נפוחים כאלה
    למרות הערצתי לאנגלים בכל התחומים אני מוצא עצמי דווקא מתלהב יחסית מהדגמים הצרפתיים של פג'ו, סיטרואן ורנו, במיוחד סיטרואן, הם טובים בעיצוב
    נושא הצבעים שעידית כותבת עליו הוא מעניין, בארץ באמת אנשים נוטים לשעמם וללכת על לבן ועל כסוף וכאלה, נעלמים הצבעים האחרים

  • תימורה  On 12 בנובמבר 2009 at 9:45

    שהצלחת לגרום לי לקרוא, ועוד בשקיקה (!) פוסט שלם על מכוניות.

    אכן נעות – נאות
    עושות תיאבון

    בתור מחדשת רישיון נהיגה כפייתית – בלי שום כיסוי מעשי בשטח, גרמת לי לערגה משונה לעבור לצד של ההגה. עוד לא החלטתי אם אני אמורה להודות לך או לקלל אותך 🙂

  • שלומי  On 12 בנובמבר 2009 at 10:12

    הבנות שולטות בפוסט הזה
    לגבי הנתונים המספריים עיני התבלבלו
    לגבי הצבעים העזים שמחה בלב
    כמה מלים על מכונה שאמורה לקחת אותנו
    מנקודה אחת לנקודה אחרת.
    מה לגבי הבטיחות?
    היופי מאוור אותנו

    יופי של פוסט

  • שירה  On 12 בנובמבר 2009 at 13:19

    אבל מרחוק. מעולם לא זכיתי לנסוע בה.
    הוקסמתי מרבבות הסמארט שממלאות את רחובות רומא. מהאטלקים בני כל הגלאים שמחנים אותן בניצב למדרכה וממשיכים לדרכם בקלילות אלגנטית.
    אבל…אמרו לי שגם שם הן מאד יקרות, סמל סטטוס במדינה מעוטת ילדים.

  • ליאור  On 12 בנובמבר 2009 at 14:13

    יפה שהתחלת עם המכונית הכי יפה בארץ (לדעתי אם היא שווה משהו…)
    מה שעוד מטריף אותי זה הנהמה המיוחדת שיוצאת מהאגזוז שלהם. אחלה קטע

  • גלית חתן  On 12 בנובמבר 2009 at 21:14

    יונתן – משתתפת בצערך. כאמור, פה לא דירגתי ביצועים, זה דירוג אחר לגמרי

    שלומית – האוטו חתול עדיף בעיניי בהרבה על הסיריון…

    עידית – לפי מה שאני שמתי לב, בשנים האחרונות יש יותר סוכריות על הכביש. יכול להיות שאני טועה אבל שמתי לב שגם יש יותר שחורות. אם כי עדיין קשה להתחרות במטאלי

    דפנה – התיאורים שלך מקסימים, הרכבים עצמם קצת פחות 😉

    אסתי – כמו שכתבתי בעדכון לפוסט, החיפושית יצאה מייצור כמו שנכנסה אליו – מהר מאוד. ולא יפה לרדת ככה על הרובר!

    תימורה – עשית לי את היום עם התגובה הזו

    שלומי – אל תתחיל איתי. זה מה שאני אומרת. אני יודעת איפה אתה עובד.

    שירה – גם אני התאהבתי בסמארט ברומא, אבל משם המשכתי לרדוף אחריה בכל רחבי אירופה

    ליאור – הה? נו מילא. אני באמת חושבת שרכבי האינפיניטי הם הכי יפים שיש היום בארץ

  • אסתי  On 12 בנובמבר 2009 at 22:26

    זו ההזדמנות לבקש במיוחד בשבילי פוסט על הסיטרואן מימי הצפרדע העליזים שלה.
    או יותר טוב – תעשי על החיפושית ובתיאום אני אעלה פוסט על הקמפיינים הקלאסיים שלה think small
    מה את אומרת?

  • גלית חתן  On 13 בנובמבר 2009 at 0:38

    את מתכוונת לזה?

  • אסתי  On 13 בנובמבר 2009 at 8:53

    זה חלק מסדרה.
    אחד מנכסי צאן ברזל של הפרסום.

  • עידית פארן  On 14 בנובמבר 2009 at 10:40

    תעלי על איזה בנין גבוה שרואים ממנו כביש
    ותסתכלי
    (כן אני יודעת, הבנתי את זה כבר שלא כל אחד יכול לעשות את זה כמוני לאורך זמן ולהרגיש שזה ממש חשוב ונפלא)

    ותסתכלי מלמעלה, ותראי שהכל נראה
    באמת, לא כי המצאתי
    במכוניות
    הכל נראה מלמעלה כמו שרשרת אחת ארוכה ארוכה עם המון חרוזים לבנים כסופים, מאטליים חסרי גוון כמעט
    וכמה סוכריות צבעוניות באמצע, לא ממש הרבה, פה ושם שזורות
    תראי שזה ככה

  • יצחק  On 21 באוקטובר 2011 at 2:37

    לגביי האלפה רומיאו היתי אומר שהיא לא משהו מיוחד בעיצוב כי הוא דיי מיושן יש להתייחס לזה שהדגם 8c עליו היא מושטטת לא הוכנס ליצור מיד כשיצא ולקח כמה שנים עד שיצרו אותו לכן לא השקיעו בעיצוב של המיטו -לעומת זאת הדגמים הישנים יותר של אלפה כמו הבררה(המכונית הכי יפה בעולם לדעת רבים) ו147 הרבה יותר יפות

    ה-407 אין מה לדבר אין אוטו כמותו ולא בטוח שיהיה רק מה תיבה אוטומטית במקום ידנית הורסת
    חבל רק שה-508 שתחליף אותה פחות יפה

    c5 ממש לא מלהיבה c4 הרבה יותר גאונית

    רובר 75 שכחת לציין שאותו דגם שמופיע פה היה בדיוק כשהחברה נמכרה לסינים גם לדעתי העיצוב הכי יפה ברובר כל שהיא אי פעם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: