תורנות מטבח – מחווה לחדר האוכל השרוף

P9050655 by you.
 

ביום שלישי שעבר נשרף חדר האוכל הישן של קיבוץ נאות מרדכי, חמש דקות מקרית שמונה. עדיין לא ברור מה מקור השריפה, אולי קצר חשמלי. על כל פנים, האירוע לא הגיע אל מהדורות החדשות או כותרות העיתונים, למרות שהקיבוץ לא אנונימי לגמרי – בכל זאת, מדובר בנקודת המוצא של הרבה זוגות נעלי טבע שמסתובבות בארץ ובעולם.

אימא שלי נולדה וגדלה בקיבוץ, סבא שלי עדיין מתגורר בו. ביליתי במבנה חדר האוכל יותר מפעם אחת, אבל בזיכרונות שלי הוא מככב רק בתור מקום פעילות לילדים.

נאות מרדכי נוסד ב-2 בנובמבר 1946. בהתחלה אכלו ובישלו בצריפים ובאוהלים – אחד מהם נשרף אף הוא. לקראת סוף שנות ה-40 הקימו את חדר האוכל, שהיה יותר מסתם מקום של אוכל – זה היה מקום של כנסים ואסיפות והכרעת גורלות (אבל גם העלאת מחזות, בפורים למשל). כעבור כ-40 שנה, אולי קצת פחות, הוקם חדר האוכל החדש, היציב והגדול בהרבה.

זה לא כל כך נעים לראות חדר אוכל ריק, אז מצאו לו כל מיני ייעודים חדשים. מתישהו הייתה צמודה אליו חנות בגדים, מתישהו העבירו לשם את בית הכנסת. הבריכה נמצאת דקה ממנו, והיא תמיד הייתה הרבה יותר אטרקטיבית, גם אחרי שחתכו אותה בחצי ותם העידן האולימפי שלה. אבל אז המקום הפך למועדון חברים, והכל השתנה. חיים חדשים לחדר האוכל הישן.

לפני שבוע הוא נשרף.
 
מתוך דף שחולק לתיבות החברים, 3 בספטמבר 2009:

העלון שלקחתם היום מהדואר ירד לדפוס ביום שני, כך ש"פספסנו" את סיקור השריפה הגדולה של יום שלישי, שכילתה את מבנה חדר האוכל הישן שהפך להיות בית כנסת ומועדון צעירים מפואר ומקסים.

מועדון ה-foormool שכבר נכתבו עליו כל כך הרבה מיליון טובות, שסיפק לנו ערבים מהנים, שמחים, מלאי התרגשות.

בית הכנסת בביתו החדש, לאחר שעבר מספריית הילדים, מספק מקום התכנסות לקבלת השבת ולערבי החג.
מבנה שהוא פיסת היסטוריה בחיינו. שהושקעו יצרים רבים ואהבה גדולה.

שלנו.

אנו מאחלים לאבירם ולנדב ולכל השותפים, אל נא תיפול רוחכם.

נעשה חדש. טוב לא פחות, יפה עוד יותר ומלא נשמה גדולה.

(הדס וצוות העלון)

* * *
"נפרדנו כך, הייתה דממה, לא היה כבר מה לומר"

60 שנה של מבנה חדר האוכל, 6 חודשים של מועדון משגשג.

יזע ודמעות, אהבות ואכזבות. הרצאות ואסיפות, ריקודים וחתונות, שחקנים ומקהלות, זמרים וזמרות, תורני שבת, תורני כל השבוע.

מתקן לסודה, מתקן חלב "פרה", מתקן פריסת הלחם, מטבח תינוקות, מטבח דיאטה, ביום ראשון קציצות, ביום שני בשר, ביום שלישי דג, ביום רביעי גולש, ביום חמישי ממולא, בשישי חלה, כבד קצוץ עם גזר חי במיץ, אבל בערב – מפה לבנה, עוף צלוי עם מלפפון חמוץ…

אך, כן, "היו זמנים, לחמנו ואהבנו, עכשיו אין דבר להכיר" – על המשטח נותר רק קיר…

לא נישבר, נחפש מקום אחר, כדאי למהר במקום להרהר, מועדון חדש – לאבירם נלחש.

כמו פעם, בסידור עבודה: אבירם – בניין, נדב – חוטים, בן-חיים על הברזלים, שאר הקיבוץ מעודד ומחזק ידיכם ואני גם.

(יואב א.)

 

הימים הטובים של חדר האוכל הישן:

חדר האוכל, סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70. צילום: אבי ויינר

 

 

אישה חולפת על פני חדר האוכל, סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70. צילום: אבי ויינר

 

הצגת פורים בחדר האוכל, מרץ 1962. צילום: אבי ויינר

 

חדר האוכל אחרי השריפה:

מהצד האחורי בקושי רואים שקרה פה משהו…

 

שרוף והרוס, ללא ספק

 

 

דווקא השלט של הבירה שרד…

 

 

האם הבלונים אשמים?

 

 

עצוב על כל ההרס…

 

שרוף שרוף

 

 

מומלץ להתרחק…

 

 

חדר האוכל החדש, שגם הוא כבר לא כל כך חדש וידע ימים יפים יותר

 

 

אולי צריך לציין: אבי ויינר הוא סבא שלי. כן, אני נכדה של צלם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומי  On 6 בספטמבר 2009 at 11:57

    עדיין אוכלים בחדרי אוכל בקיבוצים?
    ההפרטות לא אכלו אותם?
    אולי אם יחקרו יגלו שלכרישי נדל"ן
    יש יד ורגל וגפרור בדבר
    אולי?

  • שרון רז  On 6 בספטמבר 2009 at 13:34

    עצוב פעמיים
    גם על זה שהוא ננטש חלקית, הוחלף ונבעט ואז התגלגל בכל מיני הסבות ובמיוחד על כך שנשרף
    שריפה זה דבר די מבעית ומפתיע, טוב שזה "רק" רכוש
    למה חתכו את הבריכה לחצי? זה לא הבנתי
    קורות שם כל מיני תופעות לא ברורות, בקיבוצים

  • גלית חתן  On 6 בספטמבר 2009 at 18:34

    שלומי – במעטים עוד אוכלים. בנאות חדר האוכל מתפקד בזכות עובדי המפעלים. באשר ליד ולרגל ולגפרור – לא נראה לי שהקיבוץ במיקום מספיק אטרקטיבי…

    שרון – אכן עצוב, וכמי שחצי ממשפחתה התעצבה בקיבוץ הזה, יותר מפעמיים. לגבי חיתוך הבריכה, אני מניחה שזה קשור או בתקציב או במים. בכל מקרה, עבורי זו היתה הפתעה מבאסת

  • עידית פארן  On 6 בספטמבר 2009 at 18:38

    העפת אותי במטוס מניר
    אל לפני….16 שנים וחודשיים
    עד אז גרנו בקיבוץ האון…הילדים שאז היו ממש קטנים היו בגיל מאוד צעיר (אני אמא מה-זה עצלנית) הולכים עם בימבה לחדר האוכל, זאת אחת המילים הראשונות שהם למדו להגיד…(כי מי בדיוק יאכיל אותם…?)
    וכשנחתנו ביפן, והילד (היום כמעט 20) הגדול היה אז בן 3 וחצי, ואבא שלו הלך לסבן אילבן הקרוב להביא אוכל הוא אמר, לא נשכח לו את זה בחיים
    "מה, אוכלים ביפן אפילו שאין חדר אוכל?"

    הרבה, כל כך הרבה דברים קרו לנו שם, בניינים דמיוניים קמו, חלומות נחלמו, רואים משם את הכנרת בתמונה שאין לה תחליף…והיה קפה ולחם עם גבינה וריבה, ודבש
    והילדים של התיכון(שהיום הם כבר ממש אנשים בעצמם) שהיו באים אלי ולוקחים לי ילד מהיד,שהלך איתם בשמחה, משחקים איתו ("תשתי קפה בשקט" היתה לוחשת לי אחת הילדות )
    הקולות של האנשים, הילדים…

    אני מפסיקה, אבל זה לגמרי מלאכותי ההפסקה הזאת

  • שחר  On 6 בספטמבר 2009 at 19:23

    אני ילידת קיבוץ שעזבה וחזרה אחרי הרבה שנים, אבל כף רגלי לא דרכה בחדר האוכל הרבה מאוד שנים כי יש לי ממנו זיכרונות אנטי אסתטיים בכמויות. אף פעם לא התגעגעתי למקום הזה.

    בקולחוז שלנו הוא עדיין פועל, מופרט כמובן. עדיין מכוער מבחוץ ויודעי דבר מוסרים שלא מאוד נקי ולא מאוד טעים מבפנים.

    בכל מקרה אין ספק שמדובר במוסד מיתולוגי שעוד יעסיק רבות את הארכיאולוגים של העתיד.

  • אסתי  On 6 בספטמבר 2009 at 21:14

    אח נאות נאות איזה מקום יפה
    וכמה אני אוהבת את האזור
    וכמה עצוב להתקל שוב בפלאי ההפרטה

    מה שכן עונג גדול העלון הזה, ועשה דז'אוו אדיר לימים שכמעט הפכתי לחברת קיבוץ

  • גלית חתן  On 6 בספטמבר 2009 at 21:44

    עידית – כמעט התגעגעתי יחד איתך. לא היית צריכה להפסיק… 😉

    שחר – זכרונות אנטי אסתטיים? אני ביקרתי אצל סבא וסבתא בכל החופשות כמעט, ואם סבלתי בחדר האוכל זה רק מהשעמום הקולינרי (פעם בהמון זמן נתנו פלאפל וצ'יפס, יום חג לילדים). זוכרת כמה שיחות מעניינות משם, וגם תחושה שאני במרכזה של חוויה אנתרופולוגית. כלומר, לא רק לארכיאולוגים תהיה עבודה.

    אסתי – מי שקורא את "הביתה" מבין שההפרטה היתה שם כמעט מהרגע השני (כלומר חייבים לפרגן לחברים את הרגע הראשון, מלא האידיאלים). ובאשר לחברות בקיבוץ: זה היה החלום שלי מגיל 10 בערך, ודוד שלי הקיבוצניק ניסה להחזיר אותי לקרקע פעם אחר פעם, עד שבסוף הצליח לו

  • מיכל  On 7 בספטמבר 2009 at 12:10

    .

  • אסתי  On 7 בספטמבר 2009 at 15:47

    שמת את האצבע בדיוק על מה שאני הרגשתי כשהגעתי לפרקי הסיום של "הביתה". מה שכמובן לא עושה את העניין לפחות עצוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: