אז למה הילד משתין?

 

במבטא צרפתי, יום 10: בריסל (היום האחרון!)
 

עכשיו אני בשדה התעופה שרל דה גול בפריז, אבל בבוקר התעוררנו אך בקושי בבית המלון בבריסל. ארוחת בוקר אחרונה (לא הייתה גבינת פילדלפיה. שערורייה!), ויצאנו עם התיקים לטיול ברחובות העיר – לראשונה מאז הגענו לכאן, לא בשעות החושך.

קודם עברנו בגלריות המלכותיות וקניתי לעומר שני ספרים של אדריכלות בחנות מסועפת, רבת קומות וחצרות, שכמעט הלכנו בה לאיבוד. לאחר מכן הגענו לגרנד פלאס וצילמנו מכל כיוון את הבניינים היפים – כבר בימי הביניים שימשה הכיכר כמרכז המסחרי של העיר, אך למרבה הצער רק בית העירייה ובית גילדה אחד שרדו לאחר הפצצות הצרפתים בשנת 1695.

אחר כך החלטנו ללכת בעקבות הקומיקס: עוד בבית הדפסתי מפת גוגל עם סימוני בתים שעליהם מצויר גרפיטי קומיקס, שהרי זו גאוותה של העיר בריסל. הוחלט ללכת בעקבות שבעה ציורים, בסופו של דבר מצאנו כמעט עשרה. תוך כדי עברנו ליד חנות מוזיקה מדליקה, ליד פסל הילד המשתין (מנקן פיס) המפורסם שכנראה במעשהו הדבילי הציל את העיר ו/או עזר לחיילי בלגיה, וכן ליד פסל נחמד ומגודר שנקרא Madame Chapeau [בבית מצאתי שזו דמות מתוך "Bossemans and Coppenolle", אחד ממחזות-הבית של תיאטרון הגלריה המלכותי].

בתום הסיור "קפצנו" לבקר בקתדרלה של בריסל שיש בה הרבה ויטראז'ים וכן דימויי אדם וחווה. משם עברנו לפארק בריסל, שבקצהו נמצא הארמון המלכותי – בעבר המשפחה המלכותית התגוררה כאן. למרבה התמיהה, הוא פתוח רק בחודשים יולי-ספטמבר.

בדרך אל סאבלון, הרובע השיקי במרכז ההיסטורי של בריסל, עברנו במוזיאון אמנות שבו קניתי לי מחברת חדשה לטיולים הבאים (זו תכף נגמרת) וגם סימנייה של מגריט. עוד בדרך, נכנסנו לכנסיית נוטרדאם דו סאבלון, המתאפיינת בסגנון גותי ובזכוכיות ויטראז' בגובה 14 מטרים. וזהו, בערך. הרחוב הראשי, סאבלון שמו, קצת אכזב והרובע כולו לא להיט. מה שכן, נכנסתי לחנות של חברה שאני מאוד אוהבת, ואחרי ארבע שנות מחשבה וציפייה קניתי לעצמי סופסוף שרשרת.

חזרנו לגרנד מרקט, ענבל קנתה קופסת עוגיות מיוחדות (הרכבה עצמית, כלומר בחירת עוגיות מכל מיני סוגים, הקופסה עצמה יפה ומצוירת, והשקית של החנות הורסת), ואז הלכנו לאכול ארוחת צהרים – השעה הייתה 16:00. בפסאז' של הגלריות המלכותיות מצאנו ארוחה בת שלוש מנות תמורת 12 יורו. מעבר לזה שמחירי השתייה גבוהים מאוד ולא כלולים בדיל, מדובר בעסקה די משתלמת ומפוצצת. אספרסו בסוף, וההנאה הייתה מושלמת.

זה נתן לנו כוח לעוד סשן צילומי קומיקס, ובחזרה למלון, לאיסוף המזוודות. משם: לרכבת בריסל סנטרל, ממנה נסענו לבריסל מידי (לא צריך לקנות כרטיס לנסיעה כזו), ומשם הרכבת לפריז, גאר דו נורד. לצערנו ישבנו בשני מקומות נפרדים אך הם היו קרובים זה לזה, ונאלצנו להזיע במאבק עם המזוודות (היה מאוד קשה למצוא להן מקום בקרון). ניצחנו!

מיד עם צאתנו מגאר דו נורד חיכה לנו (ליד מקדונלדס) הנהג שלקח אותנו לשדה התעופה. עכשיו אנחנו כאן, ועוד חצי שעה עלייה למטוס. בדרך לפה נסעו איתנו שני זוגות ישראלים סופר-סופר קוטרים, ענבל רשמה חלק מהחוכמות שלהם. אני זוכרת רק את האחרונה: "עם כל הסיבובים שהנהג הזה עשה לנו פה עכשיו בפריז, לא היינו צריכים לקחת את האוטובוס הירוק/אדום הזה של התיירים".

הנה התוספות מענבל (יש לציין שמלבדם היינו רק אנחנו ועוד זקן אחד):

* "מה זה, הנהג אמר חצי שעה נסיעה לשדה התעופה! ואנחנו עושים סיבובים בכל העיר! ואוספים עוד ועוד אנשים… נראה לי שהוא בכלל לא יודע לאן הוא הגיע, הוא בטח פספס את הרחוב".

* "אנחנו נוריד לו מהתשלום. אנחנו שעה בהסעה. הוא בטח יגיד פתאום שזה 20 יורו לאדם, לא 15. אני לא מוכן לשלם".

* "דודו, אני נשבע לך, הנהג הזה בא לי לפוצץ אותו".

גלית (אני): "רוצה מסטיק? לפוצץ בלונים?".
 

 
זהו, באו לסיומם עשרה ימי טיול. לשם שינוי, לא הייתה לנו הרגשה שזה קצר מדי. זה כמובן לא אומר שלא היינו שמחות לעוד.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 3 ביוני 2009 at 7:04

    סיפור מקסים בעיני הסיפור של הילד הזה שקצת מזכיר את סיפור הילד עם האצבע בחומה של ההולנדים.
    לפי מה שאני יודעת עליו, אז מה שקרה זה שבזמן מלחמת מאה השנה (או מלחמות השושנים או אחת מהמלחמות הארוכות כנצח שהתחוללו, לא יאומן באזור השלו הזה שפעם היה אזור קרבות בין הבלגים לפלמים או משו כזה), נפלה פצצה בעיר ולא התפוצצה, אבל היתה מיועדת כל רגע להתפוצץ ולהעלות את העיר וכל שבתוכה השמימה. ויצא ילד קטן ועבר ליד הפצצה ועשה עליה כיבוי צופי והפצצה נוטרלה.
    ומאז הוא הפך לגיבור הלאומי של בריסל.

    בקמפיין של אבסולוט יש מודעה אחת מקסימה ביותר עם טייק אוף על הילד הזה

    http://www.absolutad.com/absolut_gallery/cities/pictures/?id=395&_s=places

  • שלומי  On 3 ביוני 2009 at 11:21

    של צילום

  • גלית חתן  On 3 ביוני 2009 at 15:31

    א – אכן, זה אחד הסיפורים שמופיעים בויקיפדיה, אבל אני לא ממש מאמינה לאף אחד מהם. מעניין אותי מה האמת האמיתית 🙂

    ולגבי הלינק – רעיון כאילו בנאלי, בוודאי בהשוואה למודעות אחרות שלהם, אבל בכל זאת עובד

    ש- מחמאת צילום ממך הצלם, איזה כיף! תודה רבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: