במבטא צרפתי, יום 7: ווטרלו והסביבה

 

 

בלגיה!

עוזבים את פריז, עוברים למדינה חדשה. השכמה בחסות הסרי-לנקים והשירים שלהם בפול ווליום, צ'ק אאוט בשמונה, כרטיסי רכבת בשמונה וחצי, וכעבור 25 דקות עם סנדביצ'ים טובים ביד – הרכבת של Thalys, חברת הרכבות הבלגית, יוצאת לדרך. זמן נסיעה מפריז לבריסל: שעה ו-22 דקות. בלבד!

בתחנת בריסל מידי ירדנו מהרכבת, וחיכינו לסוון – לקח קצת זמן, אבל בסוף בעזרת smsים הוא ולין מצאו אותנו. היה מאוד מרגש לראות אותו אחרי חמש שנים וחצי, שבמהלכן כמובן שמרנו על קשר, ולהכיר אותה, אחרי ששמענו עליה לא מעט (אבל שכחתי את הרוב. בת 28, כבר לא מורה, עובדת בחברת אנרגיה. מכירה מישהו מישראל שנקרא זיף. כלומר זיו).

לשמחתנו הוחלט לטייל מחוץ לבריסל – סוון נוהג לשחק משחק מסוים בשם הינט קאש או משהו כזה, באמצעות GPS. מקבלים טיפים והוראות לחיפוש, מחברים מספרים לקורדינטות, וצריך לנסוע לחפש את המטמון. התחנה הראשונה שלנו היתה בתעלת המים ההיסטורית המלאכותית, שהמבנה העתיק ביותר בה נבנה ב-1888 – מעלית הידראולית. בסה"כ יש 4 מעליות הידראוליות ועוד מגדל אחד מיוחד שמעביר ספינות בעזרת לחץ על המים בגובה 68 מטר – הוא נבנה כדי לחבר בין שני אזורי גובה שלא ניתן היה לחפור תעלה ביניהם.

המבנה המוזר הזה, כלומר המגדל, נבנה ב-1968 והוא למעשה מעין מפתח מעבר. התעלה כולה נחשבת לאתר שימור של אונסקו, מפני שהיא היחידה בעולם שעדיין נמצאת בשימוש. כיוון שהיום ראשון, ראינו איך זה עובד עם סירת תיירים ולא עם ספינות משא, אבל היה נחמד בכל זאת.

את המטמון עצמו לא ממש מצאנו, והחלטנו לא להתעכב אלא לנסוע לאתר הבא – ווטרלו (Couldn't escape even if I wanted to). אבל לפני כן הגיעה שעת ארוחת הצהרים. בד"כ אנחנו אוכלות הרבה יותר מאוחר, אבל סוון ולין רגילים לאכול ב-13:00 מקסימום. נכנסנו לעיירה ווטרלו, נסענו בכביש הראשי, ואחרי כ-2 ק"מ מצאנו מימין מסעדה שנראתה מבחוץ קטנה ונחמדה. מבפנים התברר שיש אח מבוערת, וגם שהמסעדה די גדולה ומאוד משפחתית וידידותית. ממש אווירה מקומית מושלמת, עם הרבה משפחות בשולחנות סביבנו.

אני הזמנתי מנה פלמית מסורתית של אספרגוס לבן עם סלט ביצים חם שנראה קצת מוזר אבל טעים, וסלט. בסוף הזמנו קפה וקיבלנו טראפלים טובים על חשבון הבית. בקיצור, הייתה ארוחה מוצלחת וגם צולמו לא מעט תמונות תוך כדי. למעשה, כל היום צילמנו האחד את השני את השלישי ואת הרביעית, בשלוש מצלמות דיגיטליות. בסוף יהיה אלבום משותף שמתוכו נבחר את הטובות ביותר.

בחזרה לעניינים: בווטרלו נערך ב-15 ביוני 1815 הקרב החשוב שבו נפוליאון הפסיד ביג טיים. שבע מדינות נלחמו (שלוש מהן מרכיבות את גרמניה של היום, בלגיה והולנד נחשבו למדינה אחת). לאלה שרוצים לדמיין את הכל מלמעלה מחכות 226 מדרגות המובילות אל פסל של אריה שכביכול שומר על העולם ומבשר את בוא השלום לאירופה (נבנה ב-1824, והשלום כידוע לא ממש בא לאירופה בעקבותיו – היו לפחות עוד שתי מלחמות עולם).

מחיר טיפוס + פנורמה עומד על 6 יורו לאדם. בין המטפסים גם הורים וילדים, אבל יש אזהרה: מתאים רק לאנשים בכושר. ואכן, הטיפוס תלול וקשה, אבל שווה את המאמץ. למטה, כעשרה רוכבי סוסים לבושים כחיילים מהתקופה ההיא עשו כמה תרגילי ראווה, כולל חיתוך כרובים בחרבות (או ככה לפחות זה נראה מלמעלה). היה די קר בפסגה, אז אחרי 20 דקות ירדנו למטה לעבר הפנורמה – כיפה ענקית שמתחתיה יש הדמיה של הקרבות, 360 מעלות של אקשן ופיצוצים (יש סאונד). בנוסף יש בפנורמה רובים ישנים ודוגמה של חייל בלבוש אופייני.

מכאן נסענו לאחת מנקודות הציון הרבות שפזורות באזור (כל עם שנלחם זכה לאיזו אנדרטה), שם היה ה-cash השני. כעבור זמן קצר מצאנו אותו (למען האמת, לין מצאה אותו), והשארנו את חותמנו ושמותינו בפנקס. את ה"הפתעות" שצורפו למטמון, צב פלסטיק ומגנט חמוד, לא לקחנו – כי לא היה לנו משהו לשים במקומן. חבל, המגנט דווקא מצא חן בעיניי.

אחר כך חיפשנו את הנקודה השלישית, שקשורה ל-last observation של נפוליאון, אבל טעינו פעמיים ובסוף ויתרנו. כך הגיעה לסיומה סאגת ווטרלו, וזו הייתה השעה לנסוע לבריסל, שם הלכנו לבית קפה נחמד ליד בניין הפרלמנט האירופי – משאל העמים הקרוב יהיה בעוד חודש, והשאלה היא: האם עלינו לפתוח יותר את הגבולות שלנו? כשהכוונה, לדברי סוון, היא להכנסת מדינות נוספות לאיחוד.

השעה הייתה כמעט שבע בערב כשסוון ולין הורידו אותנו בבית המלון שלנו. היה יום ממש כייפי, וחבל שהוא נגמר, ומי יודע כמה זמן יעבור עד שניפגש שוב. סוון ולין בונים עכשיו בית (ראינו תמונות, עכשיו זה זמן בניית המרתף), והבנייה תסתיים עוד שנה לפחות. ואולי אחרי זה הם ירצו ילד… ניסינו לשכנע אותם לבוא לישראל, לא ברורה מה מידת ההצלחה שלנו.

אחרי מנוחה קצרה במלון, שבה עמדנו להתפגר, הוחלט לצאת "רק כדי לקנות סנדביץ'". איכשהו יצא שהסתובבנו כמעט שעתיים, ראינו הרבה חנויות שוקולד לסוגיו, למיניו ולטעמיו, הרבה בתים קטנים (במגנטים ובתלת מימד), הרבה מסעדות וחרוטה מרקט אחת. בסוף אכלנו בפיצה האט אהובתי, ואת רוב הקניות השארנו לימים הבאים. רוב, כי בכל זאת קניתי בית פח אחד, עם חבילת פרלינים במשקל 250 גרם (בארץ היא חוסלה במהירות שיא).

עכשיו אני כבר עייפה מאוד, השעה 23:00 וטרם התקלחתי. לפחות דבר אחד אפשר לומר בבטחה: מחר יש ארוחת בוקר במלון! וקמים אחרי שמונה, זה גם חשוב. אנחנו במלון סקנדיק גרן פלאס, חמש דקות מהכיכר המדהימה של העיר, הידועה בכל העולם. חדר 516.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ר  On 22 במאי 2009 at 1:35

    הקרב הראשון בו הפסיד נפוליאון היה קרב העמים ב-1812 אחריו הוא יצא לגלות באי אלבה. ווטרלו חיסל לו את הקמבק

  • אסתי  On 22 במאי 2009 at 8:52

    מה שאת עושה לנו, אסירי ציון, בפוסטים האלו הירוקים, הנימוחים ומלאי ניחוחות חופש שיוויון אחווה.

    ובקיצור – קשים חייך נראה לי. איך אפשר כל הזמן להיות בתוך יופי, חן, נעימות, פסטורליה ונורמליות?
    ליבי ליבי לכן…

  • גלית חתן  On 22 במאי 2009 at 12:20

    ר' – תוקן, תודה
    אסתי – כל החירות שוויון אחווה האלה נכתבים בזמן שאני בתקופה לחוצה של סגירת עיתון, כך שבין היתר הזכרונות עושים נעים בימים לא כייפיים שבהם אני 12 שעות במערכת…

  • אסתי  On 22 במאי 2009 at 20:26

    הייתי בטוחה שאת בחו"ל עכשיו
    לא נורא – we shall always have Paris

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: