במבטא צרפתי, יום 5: פריז

בכל נסיעה לחו"ל אני כותבת יומן, כדי לזכור מה היה. לראשונה מעלה את היומן במלואו לרשת. כמו שזה, בלי ייפויים בעלילה.


בוקר טוב פריז, בוקר טוב למפגינים, בוקר טוב לכל אלו שחוגגים את ה-1 במאי – בצרפת אלה כמעט כולם, כפי שגילינו.

בהמשך ליום הקודם, גם הבוקר קמנו "מאוחר" – בתשע. התארגנו ויצאנו לעבר מוזיאון רודן, בין היחידים שבאתר האינטרנט שלו לא היה כתוב שהוא סגור היום. מהר מאוד התברר שזה בגלל שהאתר לא מעודכן, ולא בגלל שבאמת לא סגור. כמונו התאכזבו עוד תיירים רבים, שראינו בזמן שעברנו ל-Plan B. התוכנית הייתה ללכת דרך שדרות האינווליד לשדרות מונפרנס, ואז לעלות במגדל מונפרנס לקומה 59, 210 מטר גובה, הבניין הכי גבוה בצרפת, עושה קו-קו למגדל אייפל הפופולרי והיקר.

אחרי חצי שעה הליכה ברגל, במהלכה צילמנו מבנים יפים ובהינו בחלונות ראווה של חנויות סגורות, הגענו למגדל שלשמחתנו היה פתוח. מחיר עלייה במעלית: 10.5 יורו למבוגר, חינם לעיתונאים (אין תנאים כאלה באייפל). לפנינו הייתה קבוצה פקיסטנית, בצידנו קבוצה גרמנית, ובשאר הכיוונים עוד כמה תיירים "פרטיים". המעליות עבדו די טוב, וחיש מהר מצאנו את עצמנו בקומה 56, יושבות בשולחן בר המשקיף אל גני לוקסמבורג ואוכלות ארוחת בוקר (שכזכור אין במלון שלנו אלא תמורת 25 יורו לאדם).

לאחר מכן, הרבה תקתוקי מצלמה ושליחת תמונות בסלולרי. אפילו צילמתי סרטון קצר. אחר כך טיפסנו עוד שלוש קומות ברגל, ויצאנו אל רחבת הגג – בניגוד לאייפל, כאן מגיעים ממש לקצה המבנה. ומקבלים נוף פנורמי של 360 מעלות באופן משוחרר ונוח. כמובן שהעובדה שמזג האוויר היה מצוין עמדה לטובתנו, וגם הראות הייתה קום איל פו. אין ספק, לא יכולנו לבקש תנאים טובים יותר.

מהמראה למעלה תכננו את המסלול שלנו בדרך לגני לוקסמבורג. כמובן שלא יכולנו לדעת שלמטה נראה מעדנייה-פטיסרי מעולה שבה נקנה המשך-מיני-ארוחת בוקר. מצאתי לי סנדביץ' עגבניה-חסה-ביצה קשה-מיונז, בקבוק מים יחסית בזול, והופה יש לי אוכל לפיקניק בגנים. עוד כמה מטרים, ומשמאלנו חנות מקסימה – l'Oeuf, הביצה, שם מוכרים תכשיטים, תיקים ויתר אקססוריז יפים במחירים שפויים. ענבל קנתה טבעת משובצת אבני סברובסקי.

בסופו של דבר אכן הגענו לגנים, שהפעם היו מקסימים ופורחים (בניגוד לביקור החורפי הקודם שלי). התיישבנו על ספסל, גררנו כיסא ברזל ושמנו עליו רגליים למנוחה, כמעשה הפריזאים. בצירוף האוכל – יופי של הפסקה מהכל. הייתה חסרה עכשיו עוד שעה בשעון וגם מגזין כלשהו, כדי שזה יהיה מושלם. אבל במקום זה המשכנו לטייל בגנים ולצלם, עד שכבר היתה השעה ללכת לפגוש את מאיה. את הדרך למטרו עשינו לצלילי תזמורת כלשהי, עברנו ליד סן סולפיס וגם ליד החנות של פייר הרמה – שבה ככל הנראה נבקר מחר שוב, ובנחת.

כמעט בכל מקום, אבל בעיקר בפינות המטרו, ראינו דוכנים שבהם מכרו את זרי הפרחים המיוחדים של חג הפועלים – למען האמת: לבנים, קטנים ומכוערים. זה עולה 2 יורו, והרבה אנשים קונים את זה, אין לי מושג למה.

הנסיעה במטרו לקחה יותר זמן ממה שחשבנו, כך שאיחרנו למאיה בחצי שעה (מתוך זה הודענו על איחור של 10 דקות). מתחנת גונקור מאיה לקחה אותנו לפארק בוט שמון, לא רחוק מהבית שלה ומהתחנה (רובע 19). מדובר בפארק נחמד מלא מקומיים ואפס תיירים, שוכן על גבעה, כולל מבנה אחד נחמד, אגם קטן והרבה צמחייה יפה. התיישבנו באחת המדשאות ודיברנו ודיברנו… עד שהגיע הזמן ללכת וכבר לא נותר זמן לשבת בבית קפה. מאיה נסעה איתנו באוטובוס – פעם ראשונה שלי באוטובוס בפריז. קבענו להיפגש שוב בהמשך הערב.

בינתיים נחנו קצת במלון, דיברתי עם ההורים בטלפון, ויצאנו לסיבוב קניות קצר (בזמן הנסיעה באוטובוס מצאנו חנויות שפתוחות). הרעיון היה שענבל תקנה נעלי סירה, אבל בסופו של דבר היא קנתה חולצה וצעיף ואני שתי חולצות. אחת מהן לבשתי לארוחת הערב, אצל ידיד יהודי של מאיה שאליו הוזמנו.

וכך זה היה: פגשנו את מאיה בתחנת גונקור, ונסענו ביחד די הרבה תחנות עד לאזור הבית של ג'וזף, ואז מאיה שאלה איזה ספורטאי אחד איך מגיעים בדיוק לרחוב הנכון, ושלושתנו בהינו בו ככה שהוא היה ממש מובך ואדום. גוד לוקינג, אין מה לעשות (מאיה טוענת שהיא סתם הקשיבה להסברים). בכל אופן מתברר שהיינו לא רחוק מכיכר אטואל, ושמדובר בארוחת ערב שבת לחברים, מכרים וישראלים. מאיה הביאה יין וגבינה, אנחנו הבאנו פרחים. סה"כ היינו שמונה אנשים, מתוכם 4 דוברי עברית.

ארוחת הערב התחילה בקידוש, את היין מזגו מראש לכל אחד בכוסית קטנה אישית שעליה כתוב "לחיים". הקידוש נעשה בסידור שכתוב כולו בצרפתית, אבל הברכות בעברית כמובן. שרה, הבת של ג'וזף, הייתה זו שעשתה "המוציא" משתי חלות טעימות מאוד. על המגש של החלות היה כתוב בריקוע כסף "… לשבת וליום טוב". הייתה אווירה של שבת קצת אחרת (לאה, אחת האורחות, הדליקה נרות לפני שבאנו).

על האוכל היה אחראי ג'וזף – הוא בישל הכל, והכין גם כמה סוגי קינוחים. היה פשוט מפוצץ למרות שלא היתה מנה צמחונית של ממש, אלא בורגול+קינואה וירקות. בסוף הארוחה אכלנו כמקובל סלט (= חסה עם תיבול) וגבינה, כדי להוריד את האוכל. לא מנומס לקחת יותר מפרוסה אחת של גבינה מהמגש, כי זה מעליב את המארח (כלומר מרמז כאילו לא שבענו. אבל איך אפשר לא לשבוע עם כזו ארוחה מצוינת?).

מכל צידי השולחן התנהלו שיחות מעניינות. פסקל היא פסנתרנית וכנרת, בעוד שבועיים טסה לרומא לחופשה. הכירה את לאה בסלון היופי שהיה בבעלותה של לאה, אבל הקשר התהדק בעקבות מקרה אישי קשה (לא אפרט פה בבלוג). לאה מרגישה שהלקוחות שלה הן חברות ובנות משפחה (מעניין אם זה היה כך גם עם קתרין דנב, שהייתה לקוחה לדבריה). ואז עולה על השולחן עוד סיפור אישי לא פשוט, שלא אפרט פה.

שמחה – ג'וזף מבקר הרבה בישראל (יש לו גם בגדי מעצבים ישראלים. הערב הוא לבש מכנסיים יפים של דורון אשכנזי). הוא הקים עמותה שתומכת בבית ספר בערד, ומדי שנה בא עם קבוצה לטיול אופניים בישראל, בשיתוף עם קק"ל. כששאלתי למה דווקא ערד, סיפר (באנגלית): הייתי בטיול אופניים בעין גדי, ורציתי לדווש משם לירושלים. כל בני המשפחה שלי אמרו שאני משוגע, ושלא אעשה זאת. לא הקשבתי להם, אבל ברגע האחרון במקום לפנות ימינה (לירושלים) פניתי שמאלה, והגעתי לערד. ומאז אני שם. גם גיליתי שראש העיר הוא קרוב משפחה שלי! בכלל, מכל ישראל, הכי הרבה אני אוהב את הנגב.

היו עוד הרבה סיפורים בארוחה. והיה גם דיסק של עלמה זהר. הייתה חוויה טרה טרה ביה. יצאנו משם בחצות ומשהו, ועכשיו כמעט שתיים. אז זהו.

המסקנה היומית: למה הצרפתיות כל כך רזות? כי הן כל הזמן עולות ויורדות במדרגות של המטרו!

***

הימים הקודמים נמצאים בטור הימני בעמוד, תחת הכותרת "במבטא צרפתי"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: