במבטא צרפתי, יום 4: מון סן מישל+פריז

פה היה פעם בוץ

בכל נסיעה לחו"ל אני כותבת יומן, כדי לזכור מה היה. לראשונה מעלה את היומן במלואו לרשת. כמו שזה, בלי ייפויים בעלילה.

לא היה לנו כוח לחכות בלילה לגאות, ולקוות לראות אותה בעזרת תאורה לא-משהו – אז הסתפקתי במטר גאות, והלכתי לישון. שינה של עשר וחצי שעות, איזה כיף!

בבוקר היה הרבה רעש, אבל סירבתי להתעורר לפני שהשעון יצלצל. מאוחר יותר יתברר שלמרות הקיטורים על טיב החדר, אנחנו בין היחידים במלון ועל האי שקיבלו חדר עם נוף למים / בוץ.

את הצ'ק אאוט עשינו במלון סמוך שקשור למלון שלנו (כשחיכינו במשרד ראינו את המגזין ELLE שבו שחקניות מוכרות הצטלמו בלי איפור ובלי ריטוש. אני זוכרת משם רק את מוניקה בלוצ'י וסופי מרסו). לצערנו, לאחר מכן התחיל לרדת גשם זרזיפי מעצבן שהתחזק ונחלש חליפות. בכל אופן, דבר ראשון נכנסנו לבית קפה נחמד שבו אכלנו ארוחת בוקר. במקרה שלי, קרפ עם ריבת תות וכוס תה.

אחר כך יצאנו לרחוב הראשי, וצילמתי עוד כמה שלטי ברזל שמצאו חן בעיניי. עוד כמה חנויות תיירים, ואז התחלנו לטייל על הטיילת של החומה, מהמגדל הצפוני למגדל המזרחי והדרומי, כשבאמצע עצרנו בעוד שתי חנויות תיירים בגלל הגשם והכובד של השקיות (ענבל קנתה מעמד אבן ששוקל כמה קילוגרמים). זה גם היה השלב שבו ממש ראינו את הגאות – כל האזורים הבוציים מאתמול הוצפו מים.

בסופו של דבר התייאשנו ממזג האוויר, ובסיום המסלול התיישבנו על ספסל אבן במתחם השער הגדול של מון סן מישל. מדהים כמה אנשים נעצרים לצלם, וכמה מחזיקים במטריות ירוקות! השפות השולטות הן צרפתית וגרמנית. עברית לא נשמעה בכלל! היה די קר וגשום, והמקום הזה הגן עלינו מפני מפגע אחד בלבד. גם צ'יפס ומים לא ממש עזרו, וממש ספרנו את הדקות עד שהאוטובוס ל-Rennes יגיע.

לאט לאט התקדמנו לכיוון התחנה, כדי לתפוס מקום טוב בתור. כמובן שלאף אחד לא היה מושג איך הולך התור, והיו כאלה שנדחפו קדימה, אבל בסוף היה בסדר גמור. וגם חם J הנסיעה נמשכה שעה, במהלכה שמעתי מוזיקה ועצמתי עיניים. לא היה לי כוח להסתכל על הנוף כמו תמיד.

מ-Rennes לקחנו את הרכבת למונפרנס – הפעם היו שלוש תחנות עצירה בדרך, ולכן זה לקח שעתיים ועשרים דקות. היה מעייף, ואחרי זה נדרשה הרבה עירנות כדי להגיע למלון "שלנו" ולעשות צ'ק אין מחודש. בדיוק כשחשבתי שהמנוחה והנחלה לפניי, ענבל החליטה שמתחשק לה ללכת לגאלרי לפאייט. השעה הייתה 19:15, אבל בימי חמישי פתוח עד 21:00, כך שאי אפשר היה שלא לנצל את חלון ההזדמנויות הצר (יכולתי לא לגלות לה את שעות הפתיחה, אבל רק המחשבה על הקיטורים שיבואו…).

חיש מהר החלפנו תיקים, התארגנו ויצאנו לעבר בית הכלבו היוקרתי. בסופו של דבר בילינו שם כשעה, קניתי קרם לחות לפנים (סופסוף), ומדדנו כל מיני כובעים אידיוטיים שעולים המון כסף – התחביב הקבוע שלי. היתה לנו שעה של יוקרה, והיא נגמרה בקרם. גם זה משהו.

בדרך חזרה הלכנו להציץ בבניין האופרה המרשים, ואז צעדנו ברגל וראינו מסעדה שלדעתי היינו בה ב-2003: פיצה פינו בשדרות האוסמן. נכנסנו לאכול. הפיצה עם הירקות קצת עשתה לי כאב בטן אבל חפיף. המסעדה, בכל אופן, היתה מלאה – וכך גם יתר המסעדות ובתי הקפה שבאזור. ביציאה מהמסעדה ראינו את הסקרה קר מוארת, כמעט שכחתי את הכנסייה הזו והיה נחמד לקבל עוד מבט עליה.

הייתה ברירה לחזור ברגל או לנסוע במטרו ארבע תחנות – העייפות הכריעה לטובת המהירות. כאן במלון, כיוון שיש קומקום, שתינו תה ואכלנו גליליות שהבאתי מהארץ. זה שהקומקום נמצא פה זה פשוט רעיון מצוין (במון סן מישל לא היה).

יכול להיות שיש עוד מה להגיד, אבל אני – איך לא – עייפה! אז זהו.
 
היום הראשון.

היום השני.

היום השלישי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: