במבטא צרפתי, יום 3: מון סן מישל

בכל נסיעה לחו"ל אני כותבת יומן, כדי לזכור מה היה. לראשונה מעלה את היומן במלואו לרשת. כמו שזה, בלי ייפויים בעלילה.

 
סוף-סוף: מון סן מישל!

השעון צלצל בשבע בבוקר. השעה שבע וחצי הייתה אמורה להיות זמן שתיית התה בחדר – לא ממש הספקנו. ברבע לשמונה ירדנו לעשות צ'ק אאוט, ולהשאיר את המזוודות אצל הקונסיירז'.

מכאן התחיל מירוץ נגד הזמן – מטרו קו 9 תחנה אחת, ואז מטרו קו 4 הרבה תחנות, ואז הרבה הליכה ברגל מתחת לאדמה עד לגאר מונפרנס. הרבה קומות לתחנה, הרכבות ה"גדולות" יוצאות מהקומה השלישית. שכחתי להדפיס את הזמנת כרטיס הרכבת שלנו, אבל בעזרת פקיד נחמד, שם משפחה וכרטיס אשראי הצלחנו לקבל את הכרטיסים הלוך-חזור שלנו (54 יורו הלוך, כמעט 70 חזור).

בשעה 9:05 יצאנו מרציף 4 לכיוון Rennes – שעתיים ושלוש דקות נסיעה עם מוזיקה שהטענתי בסלולרי. איזו המצאה גאונית. אגב, שוב התברר כמה חשוב להזמין כרטיסים מסומנים מראש, ולא לחפש את עצמנו על רכבת מפוצצת כמו שעשו כמה נוסעים אומללים. וכמו שעשינו אנחנו באחת הנסיעות הקודמות שלנו.

ב-Rennes נכנסים לתחנת האוטובוסים הקרובה, ולוקחים אוטובוס למון סן מישל – כמובן בתנאי שהוא לא מאחר, כמו אצלנו. ולמרות האיחור, הגענו ב-13:00 כמובטח, והתחלנו לצעוד ברחוב הראשי, לא לפני שתקתקנו כמה תמונות של האי היפה הזה.

מתברר שהמלון שלנו די בהתחלת הרחוב, מעל מסעדה כלשהי – עניין מאוד מקובל פה.  האי שורץ תיירים לעייפה, אבל זו לא סיבה לוותר עליו. מה גם שבשלב מסוים הם מתחפפים. אחרי התמקמות קצרה באחד החדרים היחידים על האי עם נוף ישיר למים ולכביש הגישה, והבנה מצערת שאין כספת ("הבטריה שלה חלשה, ואין אחרת", אמרו בקבלה), יצאנו עם ה"גרב" על הרגל לעבר מנזר מון סן מישל, הנמצא בקצה הרבה-הרבה-הרבה מדרגות.

ההר שהוקדש לסן מישל בשנת 708 היה אחד המקומות הראשונים של פולחן למלאך מיכאל. המנזר נבנה לראשונה במאה ה10, הורחב במאות ה-11 וה-12, ולבסוף נבנה לו צריח בגובה 170 מטר מעל פני הים, ובראשו פסל המלאך מיכאל.

מתחילים את הביקור במנזר בכל מיני אולמות, יוצאים לרחבת כניסה, נכנסים לכנסייה ולעוד אולמות – חדר האבירים, חדר אוכל, חזרי תפילה – עוברים לקלויסטר החביב ומלא ההפתעות (בין כל הפרחים המפוסלים באבן, הנראים כמבצע copy-paste, יש גם פרצופים, דרקונים ושאר דברים מוזרים). המקום כולו לא מספיק מושקע, ונראה שדברים רבים נעלמו או נשחקו עם השנים. חבל! גם הפרסקו החביב לא שוחזר עדיין.

משהו מוזר שראינו שם: מעין מעלית עתיקה להעלאת מטענים, המופעלת ע"י גלגל עץ ענקי, המונע על ידי שני אנשים הפוסעים בתוכו, ובעזרת שרשראות ברזל מושך עגלה לאורך שיפוע חלק ותלול שנבנה מלבנים. נשמע מסובך, אבל נראה כמעט פשוט. על כל פנים, בחנות המנזר קניתי ספר וגלויה, ואז יצאנו לצעוד בשבילי הגן, עד שיצאנו בחוץ.

או אז ירדנו למטה, והתחלנו שופינג קל ברחוב האבן הכי מתוייר והכי מלא בחנויות תיירים ומסעדות. קנינו עוגיות בקופסאות פח, ולזה הוספתי עוד כל מיני שטויות. פשוט הכל נראה לי מקסים… חוץ מזה, לכאן באים פחות או יותר פעם אחת בחיים, אז צריך למצות את הזמן ואת הכסף = Shopping.

באמצע השופינג עלינו למלון כדי לרוקן תיק ולנוח – כ"כ כיף להיות במרכז העניינים ולא רחוקים. אחר כך ירדנו, המשכנו קניות, בדקנו מסעדות (ארוחת ערב: מ-18:30), והלכנו להסתובב באזור שממנו מתחילים הסיורים הרגליים בבוץ של האזור. כן, כן, אפשר לצאת עם מדריך לטיול יחף בתוך הבוץ המוזר למגע (בדקתי). ויש הרבה מתלהבים ששמחים לעניין, ולא מפחדים מהקור. אולי אם לא היה קר, גם אנחנו היינו מצטרפות.

ב-19:00 הלכנו לאחת המסעדות – רובן מגישות אותו דבר, ומציעות דיל ב-20 יורו של עיקרית + ראשונה + קינוח או 18 יורו בלי הקינוח. אני בחרתי בסלט עגבניות ומוצרלה (נתתי אותה לענבל), ובמנה של אומלט מסורתי וצ'יפס. מתברר שהמסורת פה היא לטרוף את הביצה עד שהיא ממש הופכת לקצף, ואז לזרוק למחבת. זה אומר שרק החלק התחתון מתקרש לכדי חביתה, והשאר נותר מוקצף. הופכים את זה על צלחת, ומגישים. לא להיט! מזל שהיה צ'יפס. וגם לחם. בסוף הזמנתי אספרסו כדי לזכות סופסוף במנת הקפאין היומית שלי שכל כך התגעגעתי אליה. בחזרה למלון כבר כמעט הכל היה סגור, והשעה היתה בקושי 20:00. גם הרחוב היה ריק כמעט לגמרי.

למלון שלנו קוראים קרואה בלאנש, ואנחנו בחדר 504 (מזכיר לי משהו בטחוני) עם נוף לביצה שאולי תזכה לגאות בלילה. הכל מיושן, אבל בסדר. עכשיו 21:50 ומתחיל להחשיך ממש. במילים אחרות – החושך מגיע מאוחר. וגם הגאות. הבטיחו ב-23:01, נראה אם יקיימו. יש גם אמירה שכדאי לקום מוקדם ולראות את הזריחה. אני חושבת שנוותר על התענוג! מעניין כמה זמן הגאות תחזיק מעמד, ואם היא בכלל תגיע. טוב, זהו להיום, לפחות בינתיים.

את הזמן עד לגאות העברתי בצפייה באיזו דודה – ד"ר מרגרט צ'אן, מנכ"לית ה-WHO (World Health Organization) – שבשידור חי דיווחה לאומה על מצב שפעת החזירים, שעלתה לדרגה 5, והסבירה בכעס שהיא אינה יוצרת פאניקה אלא מודעות.
* על הגאות תוכלו לקרוא ביום הרביעי.

היום הראשון.
היום השני.

היום הרביעי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 14 במאי 2009 at 7:37

    שנים הוא מושא הפנטסיה שלי.
    רוצה עוד!

  • גלית חתן  On 14 במאי 2009 at 9:23

    גם אני פנטזתי עליו שנים. לא יודעת מה יש בו שכל כך מושך. גם אחרי שהייתי בו – אין לי שום הסבר…

  • הופעות מחול  On 22 במאי 2011 at 15:50

    כל הכבוד לך גברת תיאור ממש נחמד, נהנתי מכל רגע. אני חושבת שכדאי לך לשלוח משהו ל YNET זה יעלה קצת את הרמה שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: