במבטא צרפתי, יום 2: ורסאי

 

בכל נסיעה לחו"ל אני כותבת יומן, כדי לזכור מה היה. לראשונה מעלה את היומן במלואו לרשת. כמו שזה, בלי ייפויים בעלילה.


הבוקר הראשון בפריז! קמנו למראה רחוב רחוץ מגשם, התארגנו ויצאנו בדרכנו לכיוון ורסאי. שלושה קווי מטרו לקיצור דרכים, יציאה מהמטרו, הליכה של כ-150 מטר ואנחנו בתחנת ד'אורסיי של RER (ראואר), קונות כרטיס ב-3.6 יורו לעבר הארמון והגנים הכל כך מפורסמים.

בתום חצי שעת נסיעה צעדנו יחד עם מאות תיירים לעבר הארמון, שם עמדנו בתור ארוך שרץ יחסית מהר כדי לקנות כרטיס משולב (20 יורו) – הארמון, הגנים, והחלק החדש: הטריאנון הגדול והטריאנון של מארי אנטואנט. כיוון שעמדנו כ"כ הרבה זמן ועוד בלי לאכול ארוחת בוקר, החלטנו להיכנס לבית הקפה הסמוך. אני קניתי סופגניה עם שוקולד ובקבוק מים, וענבל סנדביץ' כלשהו ומים. מדובר בחדר שבו מזמינים ומשלמים ולוקחים בשירות עצמי, ובהמשך שלו יש כמה חדרים לישיבה. זה נראה קצת מוזר, החלוקה לחדרים, אבל נחמד.

משם הלכנו לעמוד בתור נחשי ארוך של עוד כחצי שעה, כיוון שהכניסה מלווה בבדיקות ביטחוניות בתוך ביתן שהוקם במיוחד לצורך העניין. כשהיינו סופסוף בפנים החלטנו להתחיל בארמון הראשי, במסלולים הכחול והאדום – הכנסייה והגלריות מהמאה ה-17; והדירות, שכוללות את היכל המראות ואת החדר הראשי של המלך. אסור היה לצלם בכלל, אבל כולם צפצפו והשומרים לא העירו לאף אחד, אז כמובן שהפלאשים (גם שלנו) תקתקו בקצב.
שני המסלולים הבאים היו הסגול והירוק – דירות דאופין והדירות של בנותיו של לואי ה-15. הפאר וההוד שלטו בכל מקום. כאמור, גם הפלאשים. במיוחד מול מיטות האפריון וכמה ציורים יפים.

מכאן יצאנו לעבר הגנים, שגם בפעם הקודמת לא באמת הרשימו אותי, וקנינו כרטיסים לקרונית הקטנה – 6.5 יורו לאדם. הקרונית נוסעת ועוצרת בשלוש תחנות שמהן אפשר לעלות ולרדת מתי שרוצים: הטריאנון הגדול, הטריאנון הקטן והגרנד קנאל. ירדנו בתחנה הראשונה, והתחלנו את הביקור בטריאנון שנבנה ב-1787 על ידי מונסרט.
למען האמת, הוא לא כל כך גדול ולא כל כך מרשים. הרבה יותר נהנינו בטריאנון הקטן, שאמנם נבנה על ידי גבריאל ב-1761, כלומר ימי לואי ה-15, אבל היה זה לואי ה-16 שנתן אותו למארי אנטואנט כעבור 13 שנים במילים "מאחר שאת אוהבת פרחים, אני מציע לך זר, שהוא הפטיט טריאנון". כמה רומנטי.

ואכן הגנים במקום מקסימים ומיוחסים ישירות למ"א – אומרים שהיא היתה המלכה היחידה שהצליחה להותיר חותם של טעם אישי על ורסאי, ושהיא מצאה כאן גן עדן של פרטיות שאיפשר לה להתרחק מהמקומות ההומים של חצר המלוכה. עוד מספרים שב-1783 היא ביקשה מריצ'רד מיקו לבנות לה את Hamlet Nearby – 12 בתים עם גגות מכוסים בסוג של קש חום כהה, בסגנון חווה כפרית. הבתים הללו והאגם שלצידם הם-הם הקסם האמיתי של מתחם ורסאי.

לא רחוק מהבתים הללו, בין שבילים רומנטיים, נמצא מקדש האהבה, שנבנה ב-1778 והיה אחד המקומות האהובים על מ"א. למעשה במקדש התחלנו את הסיור, ובספסל לא רחוק ממנו ישבנו לנוח (בשלב מסוים ענבל הלכה להציק לשתי צפרדעים רעשניות).

בתום הביקור בטריאנונים המשכנו בנסיעה בקרונית הקטנה לעבר הגרנד קנאל, שעוצבה על ידי לה נוטרה ב-1668. בתקופת לואי ה-16 היו כאן תשע ספינות, גונדולות מהדוג' של ונציה ועוד כל מיני כלי שייט שונים ומשונים (לא הצלחתי לתרגם מאנגלית). עכשיו יש פה קיוסק, ובו קנינו סנדביצ'ים מסוג Rome (גבינה ובזיליקום) והתיישבנו על הספסל לארוחת צהרים מאוחרת. אחרי הארוחה שוב עלינו על הקרונית הקטנה, שיש לציין שהיא נוסעת זוועה, וברגע שיש ריצוף לאורך השביל זה בכלל מזעזע. אז נכון שהגענו מהר יותר לכל מקום, אבל זה לא כזה תענוג.

בסיום ביקורינו במקום, בסביבות 17:30, צעדנו בחזרה לעבר הרכבת – לא לפני שעברנו בכמה חנויות מזכרות. בהגיענו לרכבת לא מצאנו לו"ז ברור, וגם לא היה הסבר אם הרכבת היחידה שנמצאת בתחנה נוסעת לפריז, ולא היה את מי לשאול מלבד הנוסעים שישבו בתוכה. אז כן, היא היתה לפריז, ולאט לאט היא התמלאה. כולל ברוכבי אופניים שתפסו את כל הכניסה לקרון.

נסענו בערך 25 דקות, וירדנו בפונט ד'אלמה – משם יוצא השייט של חברת Beteaux Mouches (מבטאים בטו מוש, כמו בית שימוש. 10 יורו). כיוון שהיה קר, הצטיידנו קודם בקפה ועוגה בבית קפה לא רחוק משם. בדיוק כשהגענו יצאה ספינה לדרך, כך שהיו לנו 30 דקות לחכות. בינתיים קיבלנו דף הסבר בעברית: חברת בטו מוש נוסדה בשנת 1949 ביוזמתו של אדם אחד, ז'ן ברול. הוא רכש את אחת מאניות הקיטור האחרונות – שריד מהתצוגה הבינלאומית בשנת 1900 – והשיק מסע תקשורתי שגיבורו הוא אדם בדוי, ז'ן סבסטיאן מוש, כביכול המייסד של בטו מוש. למה הוא עשה את זה, לא נכתב בדף. בכל אופן, כיום לחברה יש "צי" של 14 ספינות.

בשעה וחצי של שייט ירד גשם 75% מהזמן. למזלנו ענבל התיישבה ממש ליד רדיאטור (!), אז בכל פעם שחזרתי מסשן צילום בחוץ היא פינתה לי את מקומה כדי שאוכל להתייבש ולהתחמם. בכל מקרה, לא יצאו תמונות מדהימות, וזו הפעם השנייה שאני עושה שייט בפריז במזג אוויר מחורבן.

למלון הגענו ב-21:00, ואז יצאנו למסעדת פיצה פינו אצלנו בכיכר – כלומר ברפובליק. האוכל היה סביר, המלצרים לא הפסיקו להסתכל על ליגת האלופות ולי התפוצץ הראש. זו הסיבה שאת היום הזה אני כותבת רק עכשיו (היום השלישי) – הסיבה השנייה היא שהיה לנו מעט זמן לישון, כי יום תחבורתי עמד לפנינו.

 

היום הראשון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה  On 12 במאי 2009 at 8:26

    היי גלית, הכתבה מאד מענינת ונחמד שאת מעלה את היומן ומה עם עוד תמונות לשטוף את העיניים ?מחכה לסט תמונות כפי שרק את יודעת

  • איתמר  On 12 במאי 2009 at 10:09

    אכלת?

  • גלית חתן  On 12 במאי 2009 at 11:47

    באוכל אני לא לוקחת אליפות, אנדרסטייטמנט – צמחונית, מה לעשות, והצרפתים לא לגמרי לטובתי בעניין הזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: