באביב אנחנו נשוב חזרה * פרויקט החופשות הגדול

לכבוד העונה האהובה עליי בשנה, הלא היא האביב, ביקשתי מחברים, מכרים ושכנים ל"רשימות" לכתוב על החופשות המוצלחות שלהם. נאה דורש נאה מקיים, ולכן גם אני כתבתי על אחת החופשות שלי. התוצאה לפניכם: 

צילום: גלית חתן

סינטרה, לא פרנק

לפני כמה שנים אפשר היה למצוא בין ערוצי הכבלים את אדוונצ'ר 1, שפעמיים ביום שידר תוכנית בשם "בילוי מהיר". הרעיון היה שבכל פרק מגיעים שני מתמודדים לעיר שאף פעם לא היו בה קודם, וצריכים למלא 8 משימות ב-12 שעות. אם הם מצליחים, הם מקבלים שבוע במלון, פלוס כסף לבזבוזים. אם הם נכשלים, הם עולים מייד על הטיסה הבאה הביתה. באחת התוכניות המתמודדים ניווטו ברחובות ליסבון. אחת המשימות היתה 30 ק"מ מחוץ לעיר, בעיירה סינטרה. מייד ידעתי: לשם אני רוצה להגיע.

סינטרה היתה עיירת הנופש של מלכי פורטוגל מהמאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-20 (אז פשוט בוטלה המלוכה במדינה). הארמון הכי יפה והכי ביזארי נמצא אי שם במעלה ההר, והוא נראה כאילו לקוח מהאגדות: מגדלים צהובים, אדומים וסגולים, פיתוחים מיוחדים, קווים גיאומטריים מוזרים. בקיצור, כאילו נתנו למישהו לשחק עם ארכיטקטורה, והוא הלך עם המשחק עד הסוף.

המישהו הזה היה אדריכל הגרמני, והשנה היתה 1839. מי שהזמין ממנו את העבודה היה פרננדו השני, בעלה הגרמני של המלכה הפורטוגלית הצעירה, מריה השנייה – כלומר מאחורי כל הקרקס המצועצע הזה עומד גבר שרצה לשמח אישה. חבל שכמו רבים לפניו ואחריו, הוא חשב בעיקר על עצמו במהלך קבלת החלטות. יש כאלה שמשווים את התוצאה הסופית לדיסנילנד, אני דווקא חשבתי על עוגת יום הולדת מושקעת כמו בספרים, שבה שני בישקוטים הם התחלה של צריח.

את האוטובוס שמגיע לארמון Pena תפסנו ממש ברגע האחרון, ולכן את כל הדרך עשינו בעמידה. רק הנוף פיצה על חוסר הנעימות של ארבעה וחצי קילומטרים של סיבובים ופיתולים. על הארמון עצמו לא היה שום מידע בספרים שלקחנו איתנו, ואת המצלמה נאלצתי להשאיר אצל השומר, כך שיש רק צילומי חוץ. אבל בפנים הושמעה מנגינת פסנתר רכה שריחפה בין החדרים, הרגשתי כאילו אני בתוך סרט. החוויה שראיתי בטלוויזיה הפכה למציאות שלי, לרגע אחד קטן הייתי מלכה.

צילום: גוגל

חופשת תפוזים בסיביליה

מאיה נסטלבאום, פריז

אחרי שנה וחצי ללא חופש, נסעתי בפעם הראשונה בחיי לסיביליה ל-48 שעות. השותפה הספונטנית היחידה שלי לחופשות קוויקי היא חברתי הטובה ביותר טניה. יש לה מקורות רוסיים, ילדות ניו יורקית וכישרון מולד למצוא טיסות זולות ברחבי העולם. היא הטיסה אותנו לברצלונה ב-5 אירו, לליסבון ב-10, למילנו בחינם. סיביליה הייתה יקרה יחסית – 60 אירו הלוך-חזור, וטניה, שהגובה שלה הוא 1.50 מטר והשיער שלה צבוע בבלונד מונרו, שקלה לקפל עצמה ולהיכנס למזוודה על חשבוני.

בספינת האם פריז ירד שלג, והמעלות התערסלו בין 2 ל-3, אבל סיביליה נהנתה מ"שרב כבד" של 28 מעלות אביביות. הסתכלנו אחת על השנייה והורדנו סימולטנית את המעיל, הסוודר, החולצה והצעיפים. נשארנו לבושות בגופיות ובלובן פריזאי מסנוור. חיוורות, אך מאושרות.

בדרך כלל לנסיעות כאלה טניה מגיעה מצוידת בספר מסומן, אחרי שקראה וחקרה על העיר התורנית. היא מסוגלת לנווט בעיר בה לא היתה מעולם, כסוכן MI6 שמתמצא בשטח. הפעם לא היה לה זמן. נסענו ספונטני – בלי לדעת כלום על המקום, בלי ספר, בלי מצלמה ועם תוכנית אב מוגדרת: להשתכר ככל שתאפשר לנו הבירה המקומית.
העיר העתיקה של סביליה פצפונת אך משופעת באתרי ביקור שטופי שמש, שמפתים אותך לקום מוקדם בבוקר ולצאת להסניף את המקום. מצאנו קפה מקומי עם מלצר מחייך, שפינק אותנו בשוקו מתקתק וצ'ורוס, וכמובן שביקרנו באלקזר עוצר הנשימה, בקתדרלה הרביעית בגודלה בעולם, בכיכרות שמתמלאות במקומיים מלקקים גלידה ובמסעדות המריסקוס. גילינו שבדרום ספרד יש דג שנקרא "כלב", והוא אפילו טעים.

אבל מה שהיכה בנו עם ההגעה לעיר העתיקה היו עצי התפוז ששתולים ברחובות, ועליהם מכבידים תפוזים מלאי מיץ. טניה פקחה עיניים כחולות בפליאה, וקבעה: "רואים שאין רוסים בעיר הזאת. רוסי אחד, ואת קמה בבוקר לעצים ערומים מתפוזים". אחר כך היא קפצה עם כל המטר ואסימון שלה בניסיון לקטוף את המוצר המקומי. לפריז הגשומה היא חזרה עם תיק מלא תפוזים חמוצים, ובהכרה שמכל סיביליה, רק עץ אחד בארמון המקומי מנפק תפוזים מתוקים.

צילום: גלית חתן

מעמד חופשת סינָי

יובל סער, מעצב גרפי וכותב הבלוג פורטפוליו

כשגלית הציעה לי לכתוב על חופשת האביב המוצלחת ביותר, לא יכולתי שלא לחשוב על חופשת האביב שלי שמתקיימת ממש ברגעים אלו, בעודכם קוראים פוסט זה. אמנם בזמן שאני כותב על החופשה אני עדין ספון בחדר העבודה, מנסה להתגבר על כל הכתבות שאותן אני צריך לסיים לפני החופשה המתוכננת, אבל הלב והראש כבר נמצאים במקום אחר.

הבעיה היא שלא מדובר רק בלב ובראש, אלא גם ביד ובעיניים. במקום לכתוב, אני מוצא את עצמי שוב באינטרנט – קורא על ניו אורלינס, או בודק מה חדש בגלריות בניו יורק. כמה דקות לאחר מכן אני כבר נודד באתר מעוצב כזה או אחר, שעניינו שבוע העיצוב במילנו. כך יוצא שחופשת האביב המוצלחת ביותר שלי מתנהלת בינתיים באינטרנט.
אין מה להגיד, הספק לא רע לחודש אביבי אחד – ניו אורלינס, ניו יורק ומילנו. אבל, את הכל הייתי מחליף בחודש בסיני. לא שאני מתלונן כמובן, אבל נדמה לי שאין באמת משהו שיכול להחליף את השקט ואת השלווה שיכולים להעניק החופים של סיני. עכשיו רק צריך לבדוק עם גלית האם גם חודש מאי נחשב לאביב.

האתר של יובל.

צילום: גלית חתן

פרצופים לבניינים

תימורה לסינגר, כותבת ועורכת. מבקרת מוזיקה ישראלית ב-ynet ובגל"צ

הלכתי לאיבוד. בדיוק כמו שרציתי. בעדינות הרפתקנית התרחקתי לאט מהמלון שלי בכיכר ראסל, לונדון, עד שכבר לא ידעתי היכן אני. בדיוק לפני שנה, בשבוע שנפתח בו פסח. לכאורה, זאת לא היתה חופשה במובן הקלאסי אלא "נסיעת עבודה". למעשה, זה היה חופש גדול יותר מהחופש הגדול, למרות שנמשך רק יומיים וחצי, מרוממים כמו פתיחת מתנה.

משימה עיתונאית נחשקת, שלא ממש קשורה לתחום הקבוע שלי, אבל גם לא לגמרי רחוקה ממנו. הופעות בלילות, ופנאי בימים. איך בכלל לנהוג בעוצמות השפע הלא מוכר והנגיש? החלטתי: לא להתפתות "להספיק", אלא להתרצות בנעימות ובקלות.

המוזיאון הבריטי הנודע היה במרחק הליכה. שעשע אותי לפגוש שם פרעונים חנוטים, סמוך כל כך לחג הזה שבו היו לאבותינו "עניינים" איתם. עשיתי להם פרצופים. אבל בעיקר שוטטתי "סתם" ברחובות ובגנים, שגם הפשוטים שבהם מתהדרים בוותק עתיק, ובהיתי בבתים עם השעונים והצריחים.

ביום האחרון כבר הרשיתי לעצמי שחרור של אובדן בקרה, והלכתי לאיבוד בעיר הזרה-חברה. איזה פלא. כמה כיף. אוי ואבוי. ב-11:00 הצ'ק אאוט, ומיד אחר כך לשדה התעופה. איפה אני?! איך אגיע לשם? האם המתיקות מסמנת התפוגגות? –

בחיים לא.

(עוד על אותה נסיעה).

צילום: לירון אברהם

ארוחת ערב על עלים גדולים, לאור נרות

לירון אברהם, מנהל מחלקת שיתופי פעולה ברדיו תל אביב

בשנה שעברה, אחרי שנישאתי, נסענו זוגתי יעל ואני לירח דבש במאוריציוס, אי באוקינוס ההודי. מדובר בגן עדן עלי אדמות: חוף זהוב, ים בגווני תכלת שונים שלא ראיתי אף פעם קודם, שקיעות יפות, שוניות אלמוגים, ובעומק האי – נוף של הרי געש והרבה ירוק. תוך שעתיים מרגע שנחתנו באי נטמענו במקום באופן מושלם.

במסגרת החבילות הרומנטיות שמציעים במלון מדי ערב, מגישים שם ארוחות ערב בסגנון קצת אחר. ערב אחד, לדוגמה, ארגנו לנו שולחן על החוף, פרשו מפה והגישו את ארוחת הערב על עלים גדולים לאור הנרות. אכלנו שם בעיקר את הדג המקומי שנקרא מרלין, והוא משולב כמעט בכל המנות שהם מגישים – אפוי, מטוגן, בסלט, בכל קונסטלציה אפשרית.

עוד משהו שפגשנו בכל ורסיה אפשרית: הסמל של האי, ציפור הדודו, שכבר נכחדה מן העולם. כנראה שהציפור הזאת הייתה מאוד טעימה, והם אכלו את כולן. היום הדודו הוא סמל של שמירה על היצורים החיים ועל הרמוניה עם הטבע, ואפשר למצוא פסלים ובובות שלו בכל מקום באי.

כל יום נסענו לטייל בחלק אחר של האי, ויש הרבה מה לראות: משדות קני הסוכר ועד המפלים הטבעיים. יש גם מקום מקסים בשם seven color sand שנוצר בגלל פעילות הרי הגעש, כך שברדיוס של חצי קילומטר יש חול בשבעה צבעים שונים. האי הזה הוא כור היתוך של תרבויות שונות, מאפריקה, מהודו ומצרפת, כך שהאוכלוסייה דוברת לפחות שלוש שפות בנוסף לקריאולית, השפה המקומית. יש באי גם קהילה בודהיסטית שרובה דוברת צרפתית. מבחינת רוב המקומיים, אנחנו היינו הישראלים הראשונים שהם פגשו, ונוצרו לנו שם חברויות אמיתיות.

בתור מי שראה עולם לא מעט, אני לא חושב שיש מקום שמאפשר חוויה ועונג כמו שהיה לנו שם. אם ההגדרה של ירח דבש היא הנופש האולטימטיבי, אז מצאנו את המקום. אומרים על המלדיביים שזה כמו מאוריציוס, רק בלי כל הטיולים והאטרקציות. בתור זוג סקרנים ופעלתניים, שלא מחפשים רק לרבוץ בטן-גב, אלא גם לראות מקום ולספוג אותו, מאוריציוס היה השילוב האידיאלי של נוף עוצר נשימה עם האפשרות להיחשף למקום חדש.

צילום: חיתוך מגוגל

מים ומים ומים ומים (ומים)

דפנה לוי, עיתונאית, חיה בעיר וחולמת על מים

שנה קודם לכן, הייתי מוכנה לנעוץ את רגליי באדמה ולהיאחז בציפורניים בשולי המכונית, מתוך הכרה ברורה שאין כוח בעולם שיכריח אותי לעלות על סירה, כדי להתגלגל במורד נהר שוצף. אלא שאופיר, מדריך הרפטינג שהיה אחראי על סיור העיתונאים החביב שלנו בתורכיה, לא התכוון להרפות, וגם לא התרשם מהנחישות הפדלאית שהפגנתי.

המשפט הקצרצר שלו, "אין לך מושג מה את מפסידה", הספיק כדי שאמצא את עצמי עטופה בחגורת הצלה, מצווחת וצוהלת כשהסירה מעופפת לה בין מפל אחת לשני, ו – לא להאמין – כעבור שנה מצטרפת לשבוע רפטינג, בניתוק גמור מהעולם, כשסביב רק מים ומים ומים ומים (ומים).

אני חושדת שההנאה העצומה שלי מהשבוע הזה נבעה מנגיעה חד פעמית במשהו עמוק הרבה יותר מהסביבה החיצונית. לא שמסביב היה רע: בוצה קטנה ומהודקת של אנשים, חוצה עשרות קילומטרים של טבע מפעים בעוצמתו, בלי לראות אנשים אחרים, בשלוש סירות זעירות, במים קפואים. מחנות שינה מאולתרים, פרות שמסתובבות בין שקי השינה בלילה, צפרדעים קטנות קופצות לומר שלום במורד הזרם, מקלחת במפלי מים אדירים ועייפות, עייפות נהדרת שמחלחלת לתוך העצמות. עייפות טובה, שמכריחה את המוח לשתוק.

הבלוג של דפנה.

ג'ורג'י. צילום: שלומי יוסף

האביב של ג'ורג'י (אופניים 1)

שלומי יוסף, עורך גרפי בגלובס, מצלם לעיתונות ולעצמו

"אולי ניסע לראות פריחה"?, שאלה הבמאית הצעירה.

– לאן?

"אולי לקיבוץ בארי".

– מתאים.

"עם ג'ורג'י".

– בלי ג'ורג'י.

"אבל מסכן, שוב הוא יישאר לבד".

– ממש מסכן, חייו קשים מנשוא.

"מה אכפת לך".

– נו, טוב.

נשברתי אחרי דקותיים. היה יום חם. ממש חם. האדמה בערה. הגענו, ובחרנו זוג אופניים. התחלנו לרכב בשלווה, מביטים מסביב. הפריחות לא ממש לבלבו באותה תקופה, אבל המרחבים עשו לנו נעים בפנים. וג'ורג'י? הוא הולך אחרינו, מריח פה מלקק שם. כלב!

ג'ורג'י הוא כלב עירוני, כלומר אחד שיש לו שלושה סיבובי פיפיקקי ביום, והממוצע הקילומטרי שלו עומד בערך על 900 מטר. חבר הזהיר אותי שזה לא ממש חכם לקחת אותו, אבל הבמאית מחליטה. ואני, אני רק הסטטיסט.
ירידה. כיף גדול. השיער מתנפנף ברוח, נושם את החיים פנימה עמוק, מביט לאחור ורואה את ג'ורג'י מנסה לצמצם רווחים. צועק, "ג'ורג'י, ג'ורג'י, איזה כיף", והוא מתרחק ומתרחק. כשהגענו לגבעה עם פריחה, עצרנו לנוח. ג'ורג'י שכב מעולף וקיבל קצת מים.

פתאום ראינו טיפת דם. הבמאית בדקה והחווירה. "תראה", היא אמרה, "כף הרגל שלו מדממת". את הדרך חזרה כבר עשינו הפוך. זאת אומרת: ג'ורג'י על הכיסא, ואני מרכיב אותו רגלית. פשוט זה לא היה, אבל בטוח שיותר פשוט ממה שהוא עבר. מתישהו, לאחר הפעם המאה שרגלו החליקה מהרמה וישבנו החליק מהכיסא, ביקשתי מהבמאית לחכות לי עם ג'ורג'י במקום מוצל, ורכבתי כעשרים דקות לבדי להביא את הרכב.

מאז אנחנו יודעים שכלב עירוני אינו יכול לדהור בטבע, כי זה לא בטבע שלו.

הבלוג של שלומי.

צילום: גלית חתן

בקבר ביקשנו: סיציליה (אופניים 2)

אבי אהרן, כותב בלוג על אובייקטיביזם

אני מעדיף את הגליל שלי בחורף: נהיגה על כביש מכוסה ערפל, יין מיקב שלא שמעתי עליו בחיים, אח בוערת בצימר, ריח של גשם בחורש טבעי (בבית הספר לימדו אותי שבישראל אין יער, לכל היותר חורש), קינוחים מעלפים מקונדיטוריה שרק אשתי שמעה עליה וכיוצא בזה.

יצא שבשנה של חומת מגן חילקו לנו ואוצ'רים לצימרים. כבר היה אחרי יום העצמאות, וחם, וברור שהגליל לא יהיה אותו הגליל. בכל זאת, ואוצ'ר זה ואוצ'ר ואנחנו ישראלים צייתנים. אומרים לנו צו שמונה – אנחנו באים. אומרים לנו צימר – אנחנו לא מתעצלים.

אח לא הדלקנו, והכבישים לא היו מכוסים בערפל. אבל מכיוון שכך, גמענו יותר קילומטרים והספקנו יותר. נכון ש"להספיק" זה לא חלק מהמנטליות של חופשה בצימר, אבל גם לא באמת סבלנו. אכלנו יותר ושתינו יותר ואפילו פקדנו איזה קבר של איזה רב, וביקשנו שיברך אותנו בחופשה בסיציליה (לא הסתייע).

מאז כבר הייתי בגליל בקיץ, עם האופניים ושוב בחורף. אין מה לומר, החורף מנצח, אבל גם האביב.

הבלוג של אבי.

צילום: גוגל

חופשות שעיתונאים חולמים עליהן

איתמר זהר, עיתונאי ועורך

זו התקופה כמעט הכי יפה בשנה, אלא שתמיד נראה כי רק האחרים מסביב יודעים באמת ליהנות ממנה. אנשים שעובדים בעיתון כבולים בעל כורחם לאין-ספור מוספי חג שכוללים הרים של דפים. על חופש באביב הם רק יכולים לחלום. וזה לא רעיון רע כל כך להפליג בדמיון, אבל מרוב פנטזיות על נסיעות לערים והרים רחוקים כבר הקפנו את כל האוקיינוסים.

יום אחד אני עוד אחזור לגרייט אושן רואד באוסטרליה, כביש מספר אחת בקליפורניה, הקרוואן המשודרג בפארק ילוסטון, הכבשים שלא נגמרות בניו זילנד ולייק לואיז בהרי הרוקי הקנדיים. אני קיבוצניק ביסודי, אבל עירוני בנשמתי – כשהלילה יורד והירח עולה לא תמצאו אותי בלי מיטה חמה, כרית נוחה ומקלחת. לא אכפת לי מה סוג המכונית או צבעה, העיקר שהיא מסיעה אותי בבטחה אל היעד. איזה כיף שבדרך אפשר להתפעל מן הנוף.

הבלוג של איתמר.

תודה רבה לכל המשתתפים!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 7 באפריל 2009 at 11:08

    איזה פרוייקט מלבב.
    וכמה מצער שאני לא הספקתי לתרום את תרומתי הצנועה שהיתה צריכה להיות על כמה ימי פסק זמן שלקחתי לצורך כתיבה במושבה הטמפלרית בית לחם הגלילית.

  • שרון רז  On 11 באפריל 2009 at 11:46

    יפה, יצא נחמד, היה מעניין לקרוא
    ובסינטרה (וליסבון ופורטו…) גם אני הייתי, בהחלט מיוחד

  • גלית חתן  On 11 באפריל 2009 at 22:38

    א – אולי יהיה מועד ב' בשבועות 😉
    ש – נו, יהיה נחמד לשמוע על חוויית פורטוגל שלך. כי כבר אמרה לי חברה שסינטרה שלי היא לא הסינטרה שלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: