"הקוראים הם ההגנה שלי"

כשאתה מתחבא מהמאפיה שלוש שנים, ביקור בישראל הוא שיא ההתאווררות. תשאלו את רוברטו סביאנו

"ממעוף הציפור, השכונות הדרומיות של תל אביב נראות כמו שכונות העוני בנפולי, ואני לא אומר את זה בשביל הרומנטיות"
 

אתמול הגיע לישראל הסופר והעיתונאי רוברטו סביאנו, מחבר הספר "קאמורה" על המאפיה של נפולי. ביקור בזק בן יומיים, מפגשים עם עיתונאים והציבור הרחב בסינמטק תל אביב*, מפגש עם נשיא המדינה בירושלים, 48 שעות של התאווררות מהחנק של חיי היומיום, שאותם הוא מעביר בדירת מסתור אי שם באיטליה.

למפגש בתל אביב מגיע סביאנו בן ה-30 לבוש בשחור מכף רגל ועד ראש. לשאלות הוא עונה באיטלקית מהוסה, מדודה, בורר את המילים. לא שולט באנגלית, לגמרי שולט בחומר. מדבר על הספר, על הסרט, על החיים שכבר אין לו ועל המעט שיש. בעיניי הוא אדם אמיץ ומרתק. פותח לי דלת לעולם שאני לא מכירה, ושפועל לפי קודים אחרים לגמרי. המפגש איתו (השתמשתי בכל המילים שאני יודעת בספרדית. בערך שש) הוא אחד משלושת המפגשים המרתקים שהיו לי השנה**.

"לא האמנתי שתהיה כזו הצלחה", הוא אומר בכנות. "חשבתי שלכל היותר זה יגיע לאליטה האיטלקית, לא חשבתי בכלל על הצלחה בינלאומית. בהתחלה הוצאנו רק 50 אלף עותקים, ופתאום זה גדל ל-3 מיליון עותקים" (ול-44 שפות).

כבר כמעט שלוש שנים אתה במחתרת, בעקבות איומי המאפיה על חייך. איך אתה מתמודד עם זה, ואיך נראה היומיום שלך?

"בהתחלה חשבתי שאחזיק מעמד, אבל אחרי שנה וחצי הרגשתי שאני משתגע. הרבה פעמים שאלו אותי אם אני מפחד למות, ואני אומר שזו לא הבעיה, הבעיה היא לשרוד ככה. קשה לי מאוד. לחיות שלוש שנים עם חמישה שומרי ראש, לנסוע רק במכוניות משוריינות. אלה חיים משעממים – אני סגור כל הזמן בחדר, בין אם אני כותב או לא. אבל לפחות כשאני כותב, המסרים שלי יוצאים החוצה.

"לפעמים אני חושב לעצמי, איך ספר של בחור בן 27 יכול להטריד כל כך ארגון שהיקף עסקיו מגיע ל-100 מיליארד אירו בשנה. זה אירוני. אבל אני יודע שזה לא אני, ולא המידע שאני מספק, אלא הקוראים שלי – אם הייתי כותב פיקשן או אם הספר היה נמכר ב-10,000 עותקים בלבד, הקאמורה בחיים לא היו חושבים לעשות לי משהו. אני קיים ככל שהקוראים שלי קיימים, הם ההגנה שלי. ובמובן הזה, הספר חשוב לי יותר מהסרט. בואו נאמר שיש לי זכות ייחודית להבין מהו באמת כוחה של המילה הכתובה".
 

"חייב הרבה לסופרנוס"

במה שונה הסרט מהספר?

"בזה שאין בו כל כך פרטים, וגם נמנענו מלהזכיר את השמות הפרטיים ושמות המשפחה האמיתיים. לא חששתי להפוך את הבמאי ואת השחקנים למטרות, כי ידעתי שבעיני הקאמורה אני המטרה, אני הטראבל מייקר".

האם הגעת לצילומים?

"בשום פנים ואופן לא. ידעתי שאם אגיע זה יהיה מטרד לכולם, כולל התושבים של הרבעים שבהם צולם הסרט. אבל כן היה חשוב לי שהתוצאה תהיה שונה לחלוטין ממה שרואים בסרטי הפשע האמריקאיים".

מה זאת אומרת?

"הסרטים האמריקאיים – במיוחד אלה של קופולה – מנסים לתפוס את הצד הנוצץ של המאפיה, ולא מתרכזים בענייני הכספים או בקשיי החיים. במובן הזה אני חייב הרבה לסופרנוס, כי הם התחילו להראות דברים אחרת: מדובר במשפחה שמגיעה מנפולי, ולא מסיציליה כמו ברוב הייצוגיים הקולנועיים, וגם מראים יותר את הצד האמיתי ופחות את הצד הבדיוני. אגב, פעם אחת, באירוע של חתימה על הספר הציג אותי המנחה כרוברטו סופרנו (מחייך חיוך קטן). זה בסדר מבחינתי, אני מרגיש שאני חב לסופרנוס חוב גדול, למרות שהם באמריקה".

ואיך המאפיה מסתכלת על הסרטים האלה?

"אני בא משכונה שבה אחד הבוסים בנה לעצמו וילה כמו של טוני מונטנה מ'פני צלקת', בשכונה לא רחוקה יש בוס שמקבל את פני הבאים כשלצידו קשור נמר, ולבוס אחר יש בחצר בריכה עם פירניות. זה נשמע קולנועי, אבל זו המציאות. הם שואבים את ההשראה שלהם מהסרטים, ולא להפך".

היית מאוכזב כש"גומורה" לא קיבל מועמדות לאוסקר?

"כבר היו בעבר סרטים דומים, למשל 'עיר האלוהים' הברזילאי, וגם הם לא הצליחו לקבל מועמדות וטוב שכך. כנראה שהאקדמיה עדיין לא מוכנה לקבל סרטים שמציגים כך את הפשע. לעומת זאת, הרחוב האמריקאי אהב את הסרט מאוד. אחת הסיבות לכך היא התמיכה שהוא קיבל מ(מרטין) סקורסזה".
 

"גבר הוא מי שמוכן למות"

בספר אתה כותב על ילדים בני 11-14 שמצטרפים למאפיה בהתלהבות. למה לדעתך הם עושים את זה?

"ההצגה של הבוס כמאהב הגדול, זה מה שהכי משפיע עליהם. זה לא הכסף ולא הכוח, אלא העובדה שהם יהפכו לגברים בעיני הבחורות ולמעניינים יותר בעיני כולם – החינוך לפשע עובר דרך החינוך הרגשי. הם יודעים שמוות אינו סיכון מקצועי, אלא חלק מהמקצוע. גבר הוא מי שמוכן למות. זה אולי נראה מוזר למי שמסתכל על הדברים מבחוץ, אבל כשנולדים באזורים מסוימים, הכל נראה נורמלי.

"זו הייתה גם הילדות שלי, אני קורא לה ילדות אכזרית-נורמלית, שבה המאפיה מעצבת את הזיכרון שלך לגבי מי ומה אתה. אתה כמו גור של כלב ציד, שמכיר את הריח של הארנבת מיום שהוא מגיח לאוויר העולם. פעם דוד שלי, שגר בצפון איטליה, הגיע לבקר אצלנו ולקחתי אותו לסיבוב בכל המקומות שבהם ראיתי גופות. כשחזרנו, הוא אמר לאימא שלי 'רוברטו קצת מסובב, הוא רואה מתים בכל מקום'. אבל אימא שלי איזרה לו שזה המצב אצלנו, ושפשוט גיליתי סקרנות גדולה מאוד לגבי העניין".

עד כמה היה לך קשה לבוא לישראל?

"נסיעות לחו"ל הן סיפור רציני, כי קודם כל צריך את האישור של המדינה המארחת. לפעמים רמת השמירה עליי שם גבוהה יותר מזו שיש לי באיטליה, ולפעמים – כמו שקרה לי בקטאלוניה – מזיזים אותי כל רגע ממקום למקום. בישראל אני מרגיש הרבה יותר חופשי ובטוח. פה נותנים לי לנשום, ופה אני מרגיש שאני לא מפריע לאף אחד בחיי היומיום בניגוד לצרפת ובארה"ב.

"אני רוצה לבקש מהישראלים שלא יחשבו שהמאפיה היא בעיה רק באיטליה. אם לא נעמוד כולנו יחד, אין לנו סיכוי מול הארגון הזה שמסוגל להשקיע סכומי כסף אדירים בכל פינה בעולם ובכל ענפי השוק, מקנדה ועד רוסיה, כולל אתר הבנייה של מגדלי התאומים שקרסו במנהטן. המאפיה היא העסק הגדול ביותר באירופה, והתערבות מקומית נגדה לא תספיק. צריך סדר יום פוליטי שונה לגמרי".
 

"מתגעגע לקניות בסופרמרקט"

מה מפחיד אותך?

"שלא אוכל לחיות חיים נורמליים. כשיש לך את זה, זה מובן מאליו. אבל כשאין, אתה יכול להתגעגע לקניות בסופרמרקט במידה שלא היית מאמין".

חשבת פעם לעזוב את איטליה?

"לעתים קרובות, האמת. אבל לא הם (הקאמורה) שיסלקו אותי, אני זה שצריך להחליט".

ומה לגבי בני המשפחה שלך? להם לא היתה זכות בחירה.

"אני מרגיש אשם על כך שהרסתי את חיי משפחתי וחיי הקרובים אליי. יש דברים שאתה לא יכול לסלוח לעצמך עליהם. אני יכול להגיד לעצמי שזה היה הדבר הנכון לעשות, אבל ביומיום, הרסתי להם ולי את החיים".

 

* חלק מהשאלות שמופיעות כאן אני שאלתי, חלק עיתונאים אחרים, וחלק רון לשם, שהנחה את המפגש עם הקהל הרחב

** שני המפגשים האחרים היו עם מוחמד אל דראג'י, במאי עירקי; ועם שיין מידוז, במאי בריטי שבעבר השתייך לסקינהדס.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הביקורת שלי על הספר, כפי שהופיעה לפני חודשיים במדור הספרים של ליידי גלובס, גיליון "מחוץ לקופסה":

הסופר:  עיתונאי וסטודנט אנרכיסט. נולד בנפולי והתגורר בקזאל די פרינצ'יפה. מאז צאת הספר הסתובב עם הגנה משטרתית מלאה, ולאחר מכן ירד למחתרת. באוקטובר האחרון איימו ראשי הקאמורה כי לא יישאר בחיים עד חג המולד.

הספר: ברוכים הבאים לארץ הקאמורה, המאפיה הנפוליטנית, ארגון הפשע הגדול באירופה. עם כניסתכם אל נמל הסחורות הגנובות נטולות המכס, עליכם לדעת: קאמורה היא מילה של שופטים, עיתונאים ותסריטאים. בני המשפחות ונתיניהם תושבי האזור קוראים לה המערכת. כדי לשרוד מולה צריך לעשות אחד משלושה דברים: לעבוד בחריצות ובשחור עבור Made in Italy, להתעלם ולשתוק או למות. סביאנו בוחר באופציה רביעית: להתגרות במוות.

את אנשי המערכת הוא מתאר כבעלי כישורים פיננסיים גבוהים, הבנה שיווקית ויכולת לבצע מטמורפוזות בהפצה הקמעונאית. דוגמה אופיינית: מכירת מניות קוקאין לציבור. זו אחת הסיבות לכך שבאיטלקית הספר נקרא "גומורה", השם האיטלקי של העיר התנ"כית עמורה (וגם מילה שנשמעת כמו קאמורה).

למה לקרוא: כי אם אנשי הקאמורה כל כך כועסים, כנראה שהספר נאמן למציאות. וככל שהיא מפחידה, צריך לדעת עליה.

שורה תחתונה: טוני סופרנו ועסקי האשפה של ניו ג'רזי זה פיס אוף קייק לעומת מה שהולך בנפולי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 25 בפברואר 2009 at 21:03

    ולא ידעתי על זה כלום. פשוט כלום.
    לא על הספר. לא על הסופר ולא על המפגש המדווח.
    כלומר קראתי על בואו לארץ, אבל לא ידעתי על המפגש.
    אנא במטותא, פעם הבאה תקחי אותי איתך, אל תהיי כזאת.

  • גלית חתן  On 25 בפברואר 2009 at 21:28

    אני מודה שמאוד התפלאתי לא לראות אותך שם
    בפעם הבאה שיהיה משהו מרתק כזה – אוודא שאת בסביבה 🙂

  • פסבדונית  On 25 בפברואר 2009 at 21:43

    ממש שילוב של דון קיחוטה ויוסף ק הבחור. שפו על הראיון גלית, רק שעם כל מערך יחסי הציבור הבינלאומיים לספר ולסרט אי אפשר שלא לתהות אם את כספי הרווחים מהסיפור הוא מתכוון לתרום לנפגעי המאפיה ולילדי הפאבלות שנסיבות החיים לא היטיבו עימם. אני מניחה שלא

  • איריס  On 25 בפברואר 2009 at 22:02

    מחכים לגרסא הישראלית, ולא שיש למאפיה הישראלית מה להרגיש נחותה ליד הקאמורה. נהפוך הוא. נחשבת ליגה אלף גם בקנה מידה בינלאומי.
    אכן, לא זוהר ולא מפואר, אלא עגום ומסוכן

  • איריס  On 25 בפברואר 2009 at 22:04

    חשבתי לעצמי שיחסי הציבור הטובים שהיה למאפיה בסרטים אמריקאים נובעת גם מתפקידה של המאפיה לכאורה במלחמת העולם השניה, כחלק ממערך בנות הברית. מאז היא קיבלה לגיטימציה וכבוד לוחמים שכבר מזמן לא רלוונטי למציאות ומזיק מאד.
    אלמנט נוסף הוא מורשת המערב הפרוע, שוד הרכבות וכולי, שנתפס כמו "הסחיבה מהלול" של סיפורי הווי הפלמ"ח.

  • דפנה לוי  On 25 בפברואר 2009 at 22:09

    לא קראתי את הספר (עדיין). המפגש גם נשמע משהו ואין לי אלא לשכפל את תחינתה של אסתי…
    ההערצה למאפיה היא בהחלט תופעה מעניינת ששווה התעמקות

  • פסבדונית  On 25 בפברואר 2009 at 22:52

    את רואה הבדל מהותי בין הערצה של ילדים משכונות עוני למאפיה לבין רצונם של ילדים בגדה להפוך לשהידים? אני לא בטוחה שיש הבדל מהותי ביניהם. מרבית בני האדם, כך נראה לי (לא ראיינתי את כולם) מונעים על פי הנסיבות שהחיים זימנו להם (בתוספת הכישורים הגנטיים המולדים). את לא ממש תראי ילדות קטנות רוצות להפוך לגנגסטריות או לשהידיות (זאת תופעה שולית בעולם האיסלמי) פשוט משום שכוח ואלימות הם מנוע גברי יותר מהכל. מבחינה זו, בנים בנפולי מזדהים עם הכוחניות של המאפיה כפי שילדים בגדה מזדהים עם ה"התנגדות" של השהידים- אלו שני טייפקסטים שקל להזדהות איתם בנסיבות החיים הנכונות.

  • גלית חתן  On 25 בפברואר 2009 at 23:19

    באמת מחכים לגרסה הישראלית? אני מעדיפה לחכות לאיזו הודעה דרמטית של הרשות להלבנת הון. אולי אני תמימה, אבל רק לחמש דקות. כי באמת יש יותר סיכוי לספר.

    יכול להיות שאת צודקת לגבי ההילה של המאפיה, אבל היא נובעת לא רק ממה שהיה אלא גם ממה שלא היה מספיק – הוקעה חברתית ותרבותית.

  • גלית חתן  On 25 בפברואר 2009 at 23:21

    המסר עבר 🙂

    בעיניי המאפיה עצמה שווה התעמקות. את ההערצה הרבה יותר קל לי להבין.

  • איתמר  On 1 במרץ 2009 at 16:13

    נשואה למאפיה?

  • גלית חתן  On 2 במרץ 2009 at 12:10

    מכורה למאפיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: