חתול תעלול

לפני חמש שנים פחות שבועיים הגעתי לפריז, ובפעם הראשונה בחיי הייתי לבד בחו"ל. לא עם חברה, לא עם בן זוג, לא עם משפחה, לא עם קבוצה ולא עם אף אחד. רק אני. זה הפחיד אותי קצת, אני מודה, אבל מאז התגברתי יפה על הפחד. טבילת האש הייתה שווה את זה.

במסגרת טבילת האש קמתי בבוקר שבת, ויצאתי לטייל בגדה השמאלית שעליה שמעתי רבות ונפלאות. הדרך לסן ז'רמן דה פרה הייתה כמעט ריקה – כנראה שגם הפריזאים מעדיפים לישון עד מאוחר בסוף השבוע שלהם. על רקע השקט בלטו בחורה עם אופניים וזוג חברים שלה, שהלכו בבטחה לעבר כיוון מסוים. החלטתי לעקוב אחריהם, וכך הגענו כולנו לבית הספר לאמנויות היפות. בכניסה ניצב שלט המודיע על תערוכת הקומיקס Le Chat S'expose של אמן שלא הכרתי: פליפה גלוק (Pillippe Geluck).

כיוון שבנוסף לבעלת האופניים וחבריה היו עוד אנשים במקום, וכיוון שהכניסה לעיתונאים היתה חינם (הייתי עיתונאית יותר מרודה אז, כל הוצאה חושבה מראש ולא השתמשתי באשראי אפילו פעם אחת), החלטתי לסטות קצת מהכוונה המקורית לעקוב אחר מקורותיהם התרבותיים של סארטר ודה בובואר. והאמת? לא הצטערתי.

גלוק הוא אמן בלגי מבריסל, יליד 1954, למד ב-INSAS, המוסד הלאומי הגבוה לאמנויות המיצג, שבבריסל. הוא הופיע בתיאטרון ויצר תוכניות ילדים בטלוויזיה, אבל מזוהה בעיקר עם דבר אחד: החתול המשעשע שהמציא, ושכבש את ליבי מהרגע הראשון. החתול, שנולד ב-1983 כחלק מסטריפ קומיקס שחור-לבן עבור העיתון Le Soir, הופיע מאז בקריקטורות נוספות בעיתונות, בפוסטרים, בספרים, בטלוויזיה (RTBF בבלגיה) ובעצם בכל מקום שיתנו לו – כולל על ביסקוויטים ושוקולד.

מלבד התערוכה שאני ראיתי, גלוק הציג תערוכות בלונדון, מילנו, קופנהגן ודאלאס. אפשר להמר שגם בבריסל, מארחת מוזיאון הקומיקס, הוא קיבל לא מעט כבוד – לפחות כמו טין טין והדרדסים. ספר האלבום האחרון שלו יצא ב-2007, ובמכירה פומבית שנערכה ב-31 במאי 2008 נמכרו כמה עבודות. מעבר לזה, גלוק מופיע כקומיקאי בתוכנית טוק שואו בערוץ France2 הצרפתי, בטלוויזיה הבלגית וברדיו הבלגי. אין ספק, האיש מוכשר, ועלה על הנוסחה המנצחת: להצחיק מעבר גם למגבלות השפה.

הנה כמה דוגמאות, חלקן רפרודוקציות לצילומים שלי מפריז (עוד לא הייתה לי אז דיגיטלית!), חלקן מהאתר הרשמי של גלוק, וחלקן מהאינטרנט. אתם מוזמנים לחייך:
 

 

צילום שלי מפריז

 

עוד מפריז

 

 

אחד מספרי האלבום של גלוק

 

מי יודע מה כתוב פה?

בית בבריסל, עיר הולדתו של גלוק

הגרסה השוקולדית

גלוק והגיבור שלו

 

גלוק באטלייה שלו

האתר הרשמי של גלוק, בצרפתית ובהולנדית: http://www.geluck.com/

חידוש בבלוג: שיר שקשור לנושא.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 5:41

    חשבתי שחתולים הם נזר הבריאה, וכייף לגלות אומן מוכשר כשזה. תודות

  • שרון רז  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 7:55

    הציור על צידו של הבניין, נהדר

  • הצלשלך  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 8:11

    איזה מזל שהכניסה לעיתונאיפ היתה חינם. גלוק הוא אמן בחסד עליון

  • נינה  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 9:29

    אין על חתולים. רק מי שחי איתם מכיר את הצד הקומי-תעלולי שלהם.
    ומצטרפת לשרון: הציור על הבניין משגע.
    תודה

  • גלית חתן  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 11:50

    ד – גמאני מתה על משפחת החתולים. משפחת אצולה
    ש – אולי נזמין אותו ואמני קומיקס נוספים לתל אביב, שיעשו לנו גם? (חבל שקית הרינג כבר לא בסביבה)
    הצל – הוספתי הסבר לגבי צרכי החינם. בקצרה: נטולת ממון ומחושבת
    נ – אולי באמת שווה להקדיש פוסט למשפחה 🙂

  • שלומי  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 12:02

    הייתי פעם ראשונה לבד בברצלונה, מאז אני מאוהב.
    אני לא אוהב חתולים אני פוחד מהם. שלשום פתחתי את דלת הארון להוציא חולצה, והחתולה קפצה לרגלי בטח מפחד ואני נבהלתי עד כדי כך שהדלת נתרקה לי אל תוך הברך. צרחתי כמו חיה. כעסתי מאוד והחלטתי מלחמה!!!!. הודעתי בכוחותי האחרונים שאני עם חתולה לא גר יותר.
    פחחחחחחחחחחח!!!

  • גלית חתן  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 12:09

    הצלחת להצחיק אותי רגע לפני שאני צוללת לכתבה כבדה – תודה! למרות שהיית צריך לדפוק ברך בשביל זה 😉

  • שחר  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 19:13

    אין ספק שהחתול הוא הסייד קיק המשובח ביותר.

    כתבי באנרג'י על אמן אחר, לואיס וויין, שגם אצלו החתולים היו המוזות הבלעדיות.

    http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/835/644.html

  • אסתי  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 19:47

    אפילו היו לי כמה. האחרון שבהם נקרא ולדימיר (על שם לנין) והוא בכלל היה נקבה, עם תודעה מעמדית מפותחת. היא בעלת הבית ואני השפחה הכנועה.
    למה ולדימיר זה כבר סיפור לפעם אחרת. בכל מקרה שמחתי עד מאוד לגלות את גלוק ואת החתול שלו שיכול להתחרות (לא בהצלחה נורא גדולה אבל עדיין) בגארפילד אהובי השמנמן.
    אחלה של פוסט לימים קשים אלו.

  • גלית חתן  ביום 12 בינואר 2009 בשעה 20:06

    ש – קראתי את הכתבה. מרתקת. נדמה לי שקראתי משהו דומה לפני 15 שנה בערך בסגנון, וכבר אז זה כבש אותי… כלומר למרות שאני שוכחת כמעט הכל, זה נשאר איתי עד היום

    א – זה מה שאני אוהבת אצל חתולים: עצמאים ולא תלותיים, בעלי אישיות מפותחת. דווקא לגארפילד היו לי כמה טענות. בכל מקרה, העיקר שיהיה חיוך בימים אלה

  • אילן  ביום 15 בינואר 2009 בשעה 12:57

    כמו שאמרו אצלנו בשנות התשעים.

    השאלה לגבי מה שכתוב בקומיקס היתה ברצינות?
    כתוב שם במבטא צרפתי
    Happy Birthday to…
    ומה זה
    MWP?

  • איתמר  ביום 15 בינואר 2009 בשעה 14:39

    אין כמוך

  • גלית חתן  ביום 15 בינואר 2009 בשעה 16:48

    אילן – תודה על ההסבר. על אף מספר ביקורים בפריז, אני עדיין לא יודעת יותר מעשר מילים בצרפתית. יום אחד אני אלמד, זה בהחלט ברשימת המשימות שלי מאז יומולדת 30 😉

    איתמר – שמחה שנהנית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: