חרדים לגורלם

החל ב-1 בפברואר מוצגת במוזיאון ארץ ישראל שבתל אביב התערוכה "חרדים – מנחם כהנא, צילומים".

כהנא החל לצלם את החברה החרדית בשנת 1995, לאחר שבאחד מטיוליו באזור ירושלים הגיע למעיין וראה חרדים טובלים בו. חייהם הלא גלויים של החרדים, מחוץ למסגרות הרגילות שבהן היה רגיל לראותם, עוררו את סקרנותו. כך נולד הפרויקט המצולם של חיי החסידות הירושלמית – חדרים, בתי מדרש, בתי כנסת, טקסים כמו פדיון הבן ופטר חמור, עליות לרגל לקברי צדיקים, חתונות, בריתות, לוויות, הפגנות, חגים וגם חיי שגרה.

כהנא, 50, הוא צלם עיתונות שמתגורר בשכונת בית הכרם בירושלים כבר 25 שנה. הוא מצלם עבור סוכנות הצילום הבינלאומית AFP, השלישית בגודלה בעולם, אחרי רויטרס ואי.פי. לפני שנתיים הוא נבחר לאחד מ-50 הירושלמים המשפיעים על העיר. אם בתחילת הדרך היה עליו ליזום הגעה לאירועים שונים של חרדים, ומדי פעם גם להתעמת עם המצולמים או להידחות על ידם, הרי שעם השנים קשריו עם המצולמים התהדקו, ונוצרו יחסי קרבה ואמון שאין לזלזל בהם. עכשיו הוא בעצמו מקובל ומכובד על ידם, ופעמים רבות מזמינים אותו לצלם.

לדברי האוצר, צלם עיתון "הארץ" אלכס ליבק, היתרון של כהנא "הוא עצם החדירה (עד כמה שצילום מאפשר) אל תוך העולם הזר והמנוכר הזה. לפתע הישות האחת הזאת, החרדים, מתגלה על פרטיה, כאילו הסתכלנו בה מבעד לזכוכית מגדלת וגילינו חיים רוחשים, שלמים, מלאים, אחרים.

"כהנא מצליח להסיר את המעטה שהחרדים התעטפו בו, בעידודנו. הנה הם לפנינו – פרטים ולא גוף אחד, יחידים ולא כלל; בני אדם כמונו: אוהבים, שונאים, משתוללים משמחה, כועסים, משתכרים, מטיילים בארץ, רוכבים על חמורים, מרקדים, משתעשעים בשלג, טובלים בקרח של אומן, מתמרחים בבוץ של ים המלח, מנגנים בכינור, קוצרים חיטים, וגם מתפללים.

"כישראלי, כצבר, כחילוני, ראיתי תמיד בחרדים ישות לא ארצית, אנשים רוחניים, יהודים יותר מאשר ישראלים, שבט נפרד בעל מסורת ארוכה ומכובדת".

בעיניי, התמונות המעולות מדברות בעד עצמן. לכהנא יש את היכולת לתפוס את הרגע, לעמוד בזווית הנכונה, לגעת בלב המתבונן וגם לעורר בו מחשבה. הכי אני אוהבת את תמונת טקס פדיון הבן, אבל גם את תמונת קציר החיטים ותמונת פורים. השאלה אם אותו חמור מככב בשתי תמונות תישאר פתוחה.

אני בוחרת להביא אותן דווקא עכשיו, דווקא בימים אלה (שבהם מודגש הפער בין הצילומים האסתטיים למציאות העגומה):

 

מכל גניזה ירושלים 2004

 

 

הרי ירושלים 2003

 

 

טקס פדיון הבן מאה שערים ירושלים 2004

 

 

טקס פדיון פטר החמור חסידות תולדות אהרון ירושלים 1998

 

 

פורים חסידות ברסלב צפת 1999

 

 

ערב ראש השנה אומן אוקראינה 2006

 

בין הזמנים חוף ים המלח 1998

 

 

קציר חיטים קוממיות 2007

 

 

מצעד לפידים בעת הכנסת ספר תורה, מאה שערים ירושלים 2004

 

 

כלה הממתינה לריקוד מצווה ירושלים 2003

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 9:02

    משב רוח מרענן בימים אלה ובכלל. יופי של תמונות

  • תמר  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 10:24

    החסידות קרויה תולדות אהרון ולא תולדות האוזן

  • שלומי  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 10:44

    הוד והדר, נפלא

  • משה  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 11:29

    כחרדי- אני מסתכל על התמונות באופן מעט שונה

    ידוע לי על האופן שבו מתבוננת האוכלוסיה החילונית בחרדים (אני עובד רוב זמני בחברת אנשים חילוניים).

    אנחנו נראים בדיוק כפי שנראים שבטים אפריקאיים נידחים הנסקרים בכתבה במסע אחר.

    כלומר, זרים מאד בהתנהגותם, במעשיהם, בדרכי חשיבתם ובעיקר בסגירות החברתית שלהם.

    אני מזהה באוסף התמונות המוצג כאן (לא ביקרתי בתערוכה וחבל) התייחסות ל"טקסים" ופחות לאוירת היום יום של החברה.

    אין לי בעיה אם זה, כיון שזה בהחלט פן שמענין את החברה החילונית, אבל לדעתי היה חשוב יותר להתייחס לתמונות מן היום יום – איך ילדנו משחקים בגן הילדים, איך נראת כיתת לימודים, איך נראים חיי המסחר בחברה החרדית.

    בכל מקרה, הפרויקט מעניין – אפי' אם לא ישנה כלום ביחסים בין האוכלוסיות.

  • גלית חתן  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 13:17

    שככה יהיה לי טוב, אין לי מושג איך לא שמתי לב לאוזן… יתוקן ומייד!

  • גלית חתן  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 13:26

    תודה, שמחתי

  • גלית חתן  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 13:28

    היה לי מעניין לקרוא את דבריך. בתערוכה יש גם תמונות מחיי היומיום, לא הבאתי אותן כאן מתוך מחשבה שהן פחות מעניינות – ועם זאת, התמונה הפותחת היא בהחלט מחיי היומיום.

    אני חושבת שיש הרבה חברות סגורות ושונות במדינת ישראל, החרדים פשוט מרכיבים את החברה הגדולה ביותר, ולכן המרתקים ביותר.

    בכל אופן, כאמור, היה לי מאוד מעניין לקרוא אותך.

  • פסבדונית  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 13:49

    בדיוק לפני שבועיים כשטיילתי בדרום אמריקה, העיר אחד הישראלים שטייל איתי שבישראל וביהדות בכלל לא יודעים לחגוג. "תראי", הוא אמר והצביע על האורות המנצנצים מכל חלון ובעצי האשוח ברחובות. "אצלנו לא יודעים לחגוג ככה". טענתי בפניו שאצלינו החגים הם הרבה יותר אינטימיים באופן עקרוני אבל גם מלאים בשמחה שלפחות אמורה להיות שמחה לשם קידוש שם ה'. האותנטיות של התמונות האלו מזכירות לי במקצת את ילדותי, הסיגריה הראשונה בפורים, טיולי המשפחה בפסח. החרדים והדתיים בכלל יודעים לחגוג. תמונות יפיפיות

  • עדנה  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 21:04

    בטוחה שזה במוזיאון ארץ ישראל? חיפשתי באתר האינטרנט שלהם כדי לקבל עוד פרטים ולא מצאתי בתערוכות המתחלפות או הקבועות.

  • גלית חתן  ביום 7 בינואר 2009 בשעה 21:56

    סליחה על הבלבול: התערוכה תתחיל ב-1 בפברואר ותימשך עד ה-30 ביוני 2009. זו הסיבה שעדיין לא נכתב עליה באתר המוזיאון

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 10 בינואר 2009 בשעה 9:16

    מידע אישי הצלם המוכשר בן 50 ולא 60 כפי שציינת

  • גלית חתן  ביום 10 בינואר 2009 בשעה 16:10

    לקחתי את המידע מרשימת 50 המשפיעים של ירושלים, של אתר 02net. אבל אני מוכנה להאמין למידע האישי 😉

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: