מי מוריד את הזבל

אנשים אוהבים להתייחס לאמנות זבל כאל אמנות ירוקה – אחרי הכל, היא ממחזרת חומרים במובן החיובי של המילה. יש היגיון בגישה הזו, והיא לגיטימית בעיניי – עד לרגע שבו מגייסים את האמנות. כי לא משנה מה הצבע שלה, צהוב, כחול, אדום או ירוק, עדיף שהיא תעמוד בפני עצמה. אם היא תעמוד במוזיאון או ברחוב, זה כבר לא משנה. העיקר שכמה שיותר אנשים ייהנו ממנה.

ובינתיים, תיהנו אתם:
 

 

אנשי הזבל, אנשי הדממה

האמן הגרמני Ha Schult בן ה-69 יצר את התערוכה Trash People ב-1996, ומאז והציג אותה באתרים תיירותיים ברחבי העולם – מהפירמידות במצרים דרך הוותיקן, ועד הכיכר האדומה במוסקבה והחומה הסינית. אם תשאלו אותו, אמנים הם נייר הלקמוס של החברה. אם תשאלו אותי, מדובר באדם חסר גבולות שהוא הרבה יותר מלקמוס, ואולי טוב שכך.

דוגמאות: באחד הלילות של שנת 1976 Ha Schult התגנב לכיכר סן מרקו בוונציה ומילא אותה בעיתונים ישנים – מהלך שהפתיע את הרשויות, התושבים וחובבי האמנות. במקרה אחר הוא לקח פורד פיאסטה, צבע אותה בזהב, הוסיף כנפיים והציב בכניסה למוזיאון העיר קלן שבגרמניה. בניו יורק הוא שכר טייס פעלולים שיתרסק עם מטוס ססנה היישר לתוך מזבלה בסטטן איילנד, וב-1983 הוא יצר בדאון טאון מנהטן נהר-נייר מעיתוני "ניו יורק טיימס" ישנים. בקיצור, אנשי הזבל הם מהלך ממש מעודן בקריירה שלו.

האתר של Ha Schult
 

מרוב דובים

האמן ג'ושוע אלן האריס יוצר בעלי חיים משקיות זבל, ומציג אותם ברחובות. למעשה מדובר באמנות לא ירוקה בכלל, כי הוא לא משתמש בשקיות משומשות, אבל נסלח לו. בכל אופן, זה יוצא ממש מגניב כשהוא מציב את שקיות בעלי החיים מעל פתחי אוורור, והמיצג הופך לדינמי. כשאין אוויר, הדמות שוכבת, כשיש, היא פשוט משתוללת. יש ג'ירפה ויש מפלצת לוך נס, אבל אני הכי אהבתי את הדובים.

כדאי לראות את הסרטון כדי להבין.
 

פנים אל מול פנים

האמנית S A Schimmel Gold מתמקדת באיסוף דואר זבל וכל מיני ברושורים, והפיכתם לפורטרטים של דמויות ואנשים מפורסמים יותר ופחות. עבורה כל פורטרט הוא מסע, והיא מזמינה את כולם להצטרף: אין לה בעיה לעשות גם פורטרט שלכם, ואתם אפילו לא צריכים להתחייב לקנות אותו.

היא נולדה בניו יורק, ואוחזת בתואר בפסיכולוגיה לצד תואר בציור. את הקריירה שלה החלה בציורי קיר, עברה לקנבס ולעיצוב תיקים, ולבסוף מצאה את הנישה שהכי התאימה לה. אולי בגלל זה היא מסכמת את הביוגרפיה שלה עם הציטוט "לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שהיית יכול להיות" (ג'ורג' אליוט).

העבודות של שימל הוצגו ומוצגות במוזיאונים ובגלריות ברחבי ארה"ב, ואפשר לראות אותן גם כאן.
 

 

קופסת הפלאים

בחור בשם ג'סטין גיגנק אוסף זבל ניו יורקי כמו כרטיסי סאבווי, כרטיסים של מחזות בברודווי, עטיפות של חטיפים, כוסות שתייה ועוד ועוד, ואז מסתכל על הערמה שנוצרה, בוחר מה שנראה לו, ויוצר "קבוצת זבל". מה זה אומר? שהוא מכניס את הפריטים הנבחרים לקופסת פלסטיק שקופה, אוטם ומוכר.

באתר שלו הוא מבטיח שכל קופסה היא ייחודית וממוספרת, ושאין סיכוי שהיא תטפטף או תסריח. למה בכלל לקנות קופסה כזו? כי זו מזכרת לא רעה מהנוף הניו יורקי, או ככה לפחות הוא טוען, וכי זה תורם לניקיון הרחובות. ב-2002 גיגנק מכר קופסאות כאלה ברחוב ב-10 דולר, היום הוא מבקש 50 דולר ומבטיח שזה כולל דמי משלוח.
 

 

הצל שלי ואני

צמד האמנים הבריטים טים נובל וסו וובסטר, בני 40 וקצת, מציעים אמנות עם קריצה: הם אוספים זבל ברחובות לונדון, ואז מסדרים אותו בערימה שיוצרת על הקיר קסם של צל. למעשה הם משחקים עם האופן שבו מוחנו תופס עצמים, והתוצאה מצליחה להעלות חיוך. אגב בין המחייכים נמצא גם צ'רלס סאצ'י, שמשלם לא מעט כסף כדי לאסוף עבודות שלהם.

 

חבורת הזבל

לילדים בסטנפורד, קונטיקט, יש מוזיאון זבל שאמור ללמד אותם דבר או שניים על מיחזור ועל קומפוסטים לגינה. האם בישראל מישהו ירים את הכפפה ויארגן מוזיאון דומה?
הנה לינק לביקור של כיתה, וזה אתר המוזיאון.

 

 

משאית להיט

לפני כשנה החליטה מחלקת העבודות הציבוריות של העיר יונקרס שבמדינת ניו יורק, בשיתוף עם מוסד אמנות עירוני, להחדיר בתושבים קצת מודעות לאיכות הסביבה. הדרך שנבחרה: תחרות ציור על שש משאיות זבל. כאן מוצגות משאית של האמן טום דונקן, יליד סקוטלנד שבדרך כלל עובד בסטודיו שלו בגריניץ' ווילג', ומשאית של ג'וזף ד'אלסנדרו מהברונקס, שמקדיש את העיצוב לעובדי התברואה.
 

ורונה טראש (תמונות – בהמשך)

לפני שבע שנים ביקרתי בעיר של רומיאו ויוליה, ואחרי שבדקתי את המרפסת המפורסמת יצאתי לשוטט ברחובות העיר. בשלב מסוים חיפשתי פח אשפה בידיעה שהוא יהרוס את כל היופי המרהיב. במקום זה נתקלתי בנציגים הדוממים של פרויקט עירוני – פחי אשפה שהפכו ליצירת אמנות.
את הפלסטיק הירוק והמתכת האפורה החליפה צבעוניות חגיגית. על פח אחד צוירה כיכר העיר, פח שני שאב השראה מהמיתולוגיה, השלישי מעולם המסכות והרביעי מציורי ילדים. כעבור כמה שנים אימצו בארץ את הרעיון, והחלו לצייר על ארונות חשמל – רעיון לא פחות מקסים, אבל כזה שכבר שייך לפוסט אחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני  On 29 ביולי 2008 at 18:32

    להיות מי שהיית יכול להיות" – לגזור ולשמור.
    ותודה גם על כל השאר.

  • שני  On 29 ביולי 2008 at 20:01

    טורינו אינה עירם של רומיאו ויוליה, זוהי ורונה… בטורינו יש את יובנטוס ושוקולד טוב והיא בהחלט שווה ביקור

  • גלית חתן  On 29 ביולי 2008 at 23:39

    שמחה שנהנית, גם אני לוקחת לעצמי את המשפט הזה כמוטו לחיים

  • גלית חתן  On 29 ביולי 2008 at 23:40

    צודקת 100%, התכוונתי לוורונה, לא יודעת למה כתבתי טורינו. אם כי הייתי גם בה, אבל בטיול אחר

  • איתמר  On 31 ביולי 2008 at 14:07

    חבורת הזבל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: