סקוטלנד יארד

המוזיאון הימי של אינווררי

לפני כמה חודשים טיילתי עם כל המשפחה, מינוס האח הסטודנט, בסקוטלנד. עשרה ימים, כשאני המארגנת והמדריכה. מלונות, תחבורה, אטרקציות, כמעט הכל עליי. קשה לקלוע לטעמם של כמה אנשים, גם אם שואלים אותם להעדפותיהם. אז אמנם אימא שלי היתה שותפה לבחירת המלונות, ואחי עזר במציאת פעילויות, אבל בעניין התחבורה לא היה שום סיכוי לשכור רכב (אבא: "אני לא נוהג הפוך בפעם הראשונה כשכל המשפחה באוטו. מספיקה טעות אחת, וחבל לנו על הזמן. אם הייתי לבד, זה היה משהו אחר"). וכך מצאתי עצמי מתוודעת לתחבורה הציבורית המועדפת בסקוטלנד: אוטובוסים כחולים-צהובים של חברת Citylink, שמגיעים כמעט לכל מקום ובמחיר סביר.

סקוטלנד היא מדינה מקסימה, ובקלות היינו יכולים לבלות בה עוד כמה ימים בלי להשתעמם, אבל במצב הנתון, המסלול נע בין שלוש ערים גדולות: אדינבורו, אובן ואינוורנס. לכל עיר הקדשנו יום אחד (אוקיי, אדינבורו יומיים), ובאחרים יצאנו לטיולים בסביבה. כאן אכתוב על החלק של אובן, שכלל גם את האי מאל ואת העיירה אינווררי.

העיר אובן ובראשה מגדל מק'קייג

הדבר הבולט ביותר בעיר אובן (Oban) הוא מגדל מק'קייג, שדומה למעטפת החיצונית של הקולוסיאום, רק שבפנים אין כלום מלבד גן נחמד עם ספסלים. המגדל-קולוסיאום ניצב על גבעה בראש העיר, כך שקשה לפספס אותו, והסיפור מאחוריו מתחיל בסוף המאה ה-19. באותו זמן החליט הבנקאי הסקוטי ג'ון סטויארט מק'קייג להנציח את משפחתו, ו"על הדרך" גם לספק תעסוקה לבנאי אובן, המובטלים בחודשי החורף.

בעקבות מותו של מק'קייג, בשנת 1902, הופסקה הבנייה – מה שציער מאוד את הבנאים, אבל לא מנע מהמבנה החלול שבנו להפוך לסמל הבלתי רשמי של העיר. מאז ועד היום מטפסים אליו עשרות אלפי תיירים בשנה – כולל אותנו כמובן, חלקנו התנשפו מאוד בדרך, לא נגלה מי – כדי להשקיף על המפרץ המקסים של אובן, וביום עם ראות טובה, גם על האיים הקרובים ובראשם האי מאל.

כדי להגיע למאל צריך לקחת מעבורת, וכדי להגיע למעבורת צריך לעבור בטיילת החביבה בעיקר על תיירים עם פיש אנד צ'יפס, ומכאן שגם על השחפים. בספרים מספרים על כלבי הים המגיעים סמוך לטיילת – אנחנו לא ראינו אותם, אבל לא התייאשנו אלא לקחנו שיט קצר אל מושבת כלבי הים הקרובה. מה אני אגיד לכם, מתוקים, אבל מרחוק.

טירה, טירה, נשרים

ביום השני עלינו על המעבורת למאל, 45 דקות הפלגה. האי מאל במשפט אחד עם כמה פסיקים: יותר ירוק, יותר רגוע, ובעיקר משופע בטירות ובפרות ההיילנדס המפורסמות. אפשר לבלות פה יומיים לפחות, אבל לנו היו בערך שמונה שעות, אז חילקנו אותן בין שתי טירות ומרכז ציפורים אחד, וכדי להגיע אליהם קנינו כרטיס משולב – מעבורת פלוס מיניבוס, שאפשר לעלות ולרדת ממנו היכן שרוצים.

התחלנו בטירה הרחוקה יותר מהנמל, טירת Duart, שנוסדה ב-1360 ושייכת לשבט מקליין – כיום מתגוררים כאן ראש השבט ה-28 ובני משפחתו. בדרך אליה ראינו פרות היילנדס, לראשונה בטיול, אז הנהג הבין את ההתלהבות שלנו ועצר את המיניבוס כדי שנוכל לצלם.

בכל אופן, בטירה הזו אפשר לבקר בחדרי הפנאי, בחדרי העבודה, במרתפי העינויים וגם במגדלים, המעידים על מיקומה האסטרטגי. עולם הקולנוע העריך יותר מפעם אחת את המיקום והמרחב: ב-1969 צולם כאן הסרט "דו קרב במצולות ים" (When 8 bells toll) בכיכובו של אנתוני הופקינס, וב-1998 צולם "מלכוד" (Entrapment) בכיכובה של קתרין זיטה ג'ונס. כמזכרת, מוקדש אחד האולמות בטירה לתמונות הכוכבים, לצד תמונות בני שבט מקליין לדורותיהם.

הטירה השנייה שבה ביקרנו היא טירת Torosay, שבנייתה הסתיימה ב-1858 ושבה התגוררה במשך שנים רבות גברת מוריי גותרי בעלת הקשרים – בין היתר היא אירחה כאן את מלכת אנגליה, ומלך יוון הגולה. את אבא שלי זה לא הרשים, והוא החליט שמספיק לו עם טירות, והוא מעדיף לחכות בחוץ ולטייל בחורשה הקטנה שמפרידה בין הטירה לנמל.

עוף דורס במרכז Wings over Mull

אני חושבת שהוא טעה: אומנם הוא טוען עד היום שהפסדנו פנינת טבע, אבל האמת היא שהרווחנו את הטירה היחידה שבה מותר לגעת בהכל ולשבת על הכל, כלומר להרגיש כמו בבית – כמו שמשפחת ג'יימס שגרה כאן מרגישה. כשמסיימים את הסיור מגיעים לקפיטריה קטנה, וממנה יוצאים למרפסת עם שולחנות המשקיפה על גנים יפים, פסלים וחממות. זה היה הרגע שבו יצאנו קצת ישראלים, ואחד מאיתנו הלך לקרוא לאבא שלי דרך שער החנייה שהיה פתוח – פשוט כל האוכל היה אצלו, ומה זה שולחן פיקניק בלי פיקניק?

אבל לא לדאוג, לא לגמרי רימינו, הוא פשוט אכל איתנו, סיפר כאמור מה אנחנו מפסידים, וחזר לטבע, בעוד אנחנו התפנינו להתפעל מהגנים המקסימים והחממות המטופחות.

בצאתנו מהטירה התאחדנו שוב, והפעם כדי לצעוד בשביל, לחצות את הכביש, ולהתחיל לטפס למרכז Wings over Mull לשיקום עופות דורסים. זה אולי טיפוס קצר יחסית, אבל מה-זה תלול, מרגישים את השרירים יופי יופי. בסוף רואים הרבה פרות היילנדס, ואז בית לבן וגדול, ובתוכו המרכז שמפעילים מאז 2001 בני הזוג סו וריצ'רד דיוור, בעזרתה האדיבה של הבת ובעידודו של הנכד.

כיום יש כאן כ-40 עופות דורסים, שלפחות מחציתם נמצאים בכלובים פתוחים. כדי לעזור במימון פרויקט ההצלה המרשים הזה מתקיים מדי יום מפגן תעופה מרהיב בתשלום. ביום שבו אנחנו הגענו נאלצה סו לנסוע לבית החולים לחיות עם עוף דורס שנדרס, והמופע בוטל, אבל האפשרות לראות נשרים ובזים ובני משפחה נוספים כל כך מקרוב, הרשימה אותנו מספיק.

לחבק עצים, להיכנס לכלא

ביום השלישי נסענו לאינווררי – עיירה קטנה, הממוקמת בנקודת המפגש שבין לוך פיין ללוך שירה. בשל קשיי תחבורה באותו יום, האפשרות הנורמלית היחידה הייתה לצאת בשבע וחצי בבוקר ולחזור בתשע בערב למלון. אני לא יודעת אם הדרכתם פעם טיולים, אבל יום כזה ארוך הוא מתכון לזוועות. מה גם שזה היה היום הכי קר בטיול, עם גשם זרזיפת מעצבן ברמות. הייתי בטוחה שהמשפחה שלי לא תדבר איתי אחרי היום הזה. בסוף יצא שזה היום שהם הכי נהנו בו.

אז מה גרם לכולם ליהנות? ובכן, בהתחלה סתם הסתובבנו ברחוב הראשי של העיירה שכולה בתים בשחור-לבן. אחר כך לקחנו אוטובוס לגני Ardkinglas – גנים טבעיים שקיימים כאן כמה מאות שנים, ובוטניקאים מכל העולם באים אליהם, כי יש פה כל מיני עצים "אלופים" מבחינת הגובה והרוחב. במזג האוויר המעפן שהיה באותו יום זה לא היה מקום אידיאלי, אבל אלעד התעקש.

בדיעבד, צדק: לא רק שבחלק הזה של היום לא היה גשם, גם התברר באופן מפתיע שנפלנו על ה-Walking Festival, כך שהתאגדה קבוצת סקוטים נחמדה מכל האזור וגם היה מדריך משעשע שלקח אותנו בין השבילים. באמצע התברר שאחת המטיילות היא בכלל הולנדית שבעברה היתה מתנדבת בקיבוץ יפתח, והיום היא גרה באחד האיים מול סקוטלנד. הייתה שיחה מעניינת למדי, שאותה היא חלקה עם כל בני המשפחה – כל פעם מישהו אחר מאיתנו. יחד הצלחנו להרכיב סיפור שלם.

טירת אינווררי

בכל מקרה, אחרי הגנים הלכנו לבקר במוזיאון הימי של אינווררי, הממוקם בתוך ספינת המפרש Arctic Penguin שהושקה לראשונה ב-1910. מדובר בספינה שאורכה מגיע ל-30 מטר בלבד, אבל יכולה לשאת משקל של עד 400 טונות. כיוון שאבי הוא טכנאי ספינות בהכשרתו הוא הרגיש בבית, וגם שמח להיות המדריך שלנו, יען כי אנחנו לא מבינים כלום בספינות חוץ מזה שהן שטות.

היעד הבא: טירת אינווררי של בני שבט קמפבל. כיום מתגוררים כאן הדוכס ה-13 בשושלת, אשתו וילדיהם, שנמצאים במקום לפחות חצי מהשנה. את הזמן הנותר הם מעבירים בביתם שבלונדון או בטיולים בעולם. החלקים שבהם לא מתגוררים בני המשפחה פתוחים לציבור, ובין היתר ניתן להתחמם ליד האח (חשוב!), ולהתרשם מאוסף נשק ענק המפאר את הקירות.

בשלב הזה, ההורים התעניינו בעיקר בבית קפה או מסעדה שאפשר לנוח בהם, ואילו אנחנו נכנסנו ממש ברגע האחרון לפני הסגירה לבית הכלא של אינווררי, שהיה פעיל במאה ה-19 וכעת משוחזר עד לאחרון התאים, כולל שחקנים הלבושים בבגדי התקופה. המוזיאון-כלא זכה בפרסים רבים, ובהם "פרס המוזיאון האירופי של השנה", "האוסקר הסקוטי של התיירות", "האטרקציה הסקוטית הכי טובה של העשור" ועוד. מה אומר, בצדק זכה.

הסיור מתחיל באולם בית המשפט, הכולל בובות שעווה של מושבעים, סנגורים, נאשם ושופטים, וברקע נשמעת הקלטה של דיונים משפטיים. מכאן עברנו אל מה שכונה "האגף החדש" ובו שוכנו הגברים, וממנו אל "האגף הישן", שנקבע כאגף הנשים. כמעט בכל תא יש "הפעלה" אחרת – מיטת ערסל שהמבקר מוזמן לבדוק אותה, שולחן עינויים שניתן לעלות עליו, להיקשר ולחכות להלקאה (…), או מכונה בעלת ידית ברזל שהמבקרים מוזמנים לסובב, ואז לגלות שהיא לא מזיזה דבר, כיוון שכל מטרתה הייתה להתיש את האסירים.

אפשר לומר שבאותה מידה התשתי את בני משפחתי באותו יום, מה גם שבחזרה לאובן עוכבנו במשך 45 דקות בגלל תאונת דרכים (לא היו נפגעים בנפש), אבל איך אומרים – כנראה שזה חלק מהחוויה. בכל מקרה, כולם נהנו וסקוטלנד מומלצת. רק תזכרו:

בהלוויות של גלזגו יותר שמח מאשר בחתונות של אדינבורו.

על כל סקוטי אחד יש שבע כבשים*.

יש דבר כזה האגיס צמחוני.

תכירו: פרת היילנדס

חלק קטן מהגנים המקסימים של טירת Torosay

הנוף מחדר המלון באובן. שווה, לא?

* לא הצלחתי למצוא אישוש, אבל ככה זה נראה בשטח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חולי  On 13 ביולי 2008 at 8:38

    אהלן,
    חן חן, נשמע סבבה. גם המקום וגם הטיול עם המשפחה.

    דבר שולי ולא ממש עקרוני: הציפור בצילום אינה נשר, אני מניח שזה עיט, אבל ניתן למומחים להחליט…

  • ענת פרי  On 13 ביולי 2008 at 8:49

    אפילו הפרות נראות קצת כבשים.

    נהדר לראות את סקוטלנד בקיץ.

    אני כמובן נסעתי בחורף וטבעתי בערפל ובשלג.

  • אסתי  On 13 ביולי 2008 at 10:01

    כחלק ממפגן העצמאות שלהם אל מול הכובשת הגדולה – בריטניה – לא?

    וכחובבת נלהבת של המבטא הסקוטי, הגברים הסקוטים, הוויסקי הסקוטי, והארץ המדהימה – נהניתי עד מאוד לטייל איתך ועם המשפחה ורק רציתי להציע כמה מקומות נוספים לטיול הבא:
    the Isle of man
    ביקור אצל המפלצת מלוך נס
    ואם לא בא לך לנסוע כל כך רחוק אז lake district זה המקום. מדהים ביופיו ולוקח בסיבוב כל פיורד נורווגי באשר הוא

  • גלית חתן  On 13 ביולי 2008 at 10:50

    מכיוון שבזמן כתיבת הפוסט חשתי שאני מפספסת זן מסוים של עופות דורסים, ומשום מה העיט לא הגיע לתודעה, יש מצב שאתה צודק. אבל נחכה שיקפוץ איזה מומחה ויאיר את עיניי 🙂

  • גלית חתן  On 13 ביולי 2008 at 10:53

    הייתי נוסעת לסקוטלנד גם בחורף, חופשי
    העיקר לנסוע 🙂

    אולי תרחיבי על אחת החוויות שלך משם?

  • גלית חתן  On 13 ביולי 2008 at 11:31

    כתבתי כאן תגובה ארוכה והיא נמחקה, איזה ייאוש.
    בכל מקרה, אנסה לשחזר: בהסתמך על כל הרכבים שבהם נסענו, אכן נוהגים הפוך בסקוטלנד. אין לי מושג לאיזה כיוונים מתפרס מפגן העצמאות – יהיה מעניין לשמוע – אבל הם לא תחבורתיים למיטב ידיעתי.

    בעניין האתרים המומלצים: כיוון שהיינו באינוורנס, אז כמובן שהיינו גם בלוך נס. את האחרים אשמח לדגום, אבל לייק דיסטריקט זה לא באנגליה?

  • ענת פרי  On 13 ביולי 2008 at 11:58

    נסענו מפרת צפונה, חוצים רכס הרים שהבטיחו לנו שהוא מהיפים בעולם. נסענו לאט בתוך שלג עמוק ולא יכולנו לראות כלום בגלל הערפל.

    אני רק זוכרת שנכנסנו לאיזה פאב ושתינו סיידר עתיר אלכוהול כדי להבריח את הדיכאון.

    כשהגענו ללוך נס התברר שסיורים יש רק בקיץ.

    ואז הגענו לחוף המערבי שנהנה מהגולף שטרום, וזה היה ממש מדהים לראות ים כחול ויערות ירוקים ואת הלוך לומונד היפהפה אחרי כל השלג.

    אבל אני ממש לא ממליצה על השלג הסקוטי – טיולים לסקוטלנד רק מיוני עד ספטמבר, אחרת פשוט חבל.

  • שרון רז  On 13 ביולי 2008 at 18:53

    מי שלא מתייעץ איתי- זב"שו…
    גם כך, נהניתם וטוב שכך
    תמיד אני קורא על סקוטלנד ומפתע איך זה נראה אחרת לכל אחד, וקורא על מקומות שלא הייתי בהם למרות שחייתי במדינה זו שלוש שנים ואני מכיר אותה לא רע
    רק אומר שהטעות הנפוצה שעושים תיירים היא לא להיות בגלזגו או להיות בה טיפה ולא ממש להבין, וכמו כן להזניח את החוף המזרחי של נהר הטאי, דאנדי, סנט אנדרוז, אברדין והעיירות שליד הים
    החוף המערבי מגלזגו צפונה פראי ונהדר ומלא לוכים וכ"ו אבל גם הצד המזרחי מאדינבורו צפונה נהדר
    אם לא אכלת דיפ פרייד האגיס טוב או האגיס אמיתי טוב במסעדה אז מאוד חבל וצר לי, הפסדת

  • גלית חתן  On 13 ביולי 2008 at 20:37

    אם הייתי יודעת שיש לי עסק עם מומחה, הייתי מתייעצת… העובדה שלא היינו בכל המקומות שציינת נובעת בעיקר מחוסר זמן. נראה לי שטיול הגון בסקוטלנד צריך להימשך שלושה שבועות לפחות.

    בעניין ההאגיב, אני צמחונית, ולכן אכלתי האגיס צמחוני בפאב-מסעדה נחמד בעיירה פלוקטון. מכיר?

  • אסתי  On 13 ביולי 2008 at 22:05

    והוא שאמרתי שאם לא בא לך לנסוע רחוק…

    אגב, היתה סדרה מופלאה בטלוויזיה על איזו אחוזה בסקוטלנד עם בן שבניגוד לרצונו צריך להציל את המשפחה ולהיות הלייר (האדון) של האזור ויש שם נוף נפלא וסיפורים מדליקים ואמא שבזמנו שיחקה את פלייר במשפחת פורסייט ואני לא מצליחה להזכר בשם הסדרה שמאוד רציתי להמליץ לך לראות.

  • שרון רז  On 15 ביולי 2008 at 7:26

    איזה באסה שאת צמחונית,טוב נו, מקווה שההאגיס הצמחוני היה אכן נחמד
    אני מודע לכך, שאי אפשר הכל בטיול אחד, אין ספק, גם כשגרים שם אי אפשר הכל

  • איתמר  On 21 ביולי 2008 at 12:34

    נוסעת בלי הפסקה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: