סינית הוא מדבר אליי

 

Some Days No.7, 2001

 

עיניים עצומות לרווחה: ראיון מיוחד לבלוג עם האמן הסיני וואנג נינגדה
 

וואנג נינגדה (王宁德) נחשב לדמות בולטת בדור של אמנים סינים צעירים ומבריקים. יש כאלה שמגדירים אותו כאחד האמנים המעניינים ביותר שהצמיחה סין בעשור האחרון. אחרים קובעים כי הוא אחד הצלמים העכשוויים החשובים ביותר שפועלים היום במדינה הקומוניסטית הרחוקה. מאחורי הסופרלטיבים האלה עומד עשור של פעילות מרשימה, אבל וואנג עצמו לא מתרגש: "עד היום, מעולם לא הגדרתי את עצמי כצלם", הוא מציין בלקוניות.

העבודות שלו מצליחות לטלטל את המתבונן. יש להן שפה ייחודית, אבל לא פשוט לפענח אותה. כשראיתי שתיים מהן בסתיו האחרון במוזיאון ישראל, במסגרת התערוכה Made in China, נעצרתי מולן מייד. ב-Some Days No. 3 יש רק גבר אחד – בדיוק באותה תנוחה כמו בתמונה כאן למעלה – עומד בחליפת עבודה, עוצם עיניים, ראשו נטוי, הבעה מוזרה על פניו, כאילו משלים עם המציאות העגומה – הצליח למגנט אותי.

אני אפילו זוכרת באיזה אולם היו הצילומים הללו, וכמה פעמים הקפתי אותו עד שהחלטתי לצלם אותם בעצמי, בחשאי, כדי לשמר את הזיכרון (הצילום היה אסור). בכלל לא חשבתי על כך שאמצא אותם אחר כך באינטרנט. שאגלה שהם חלק מסדרת הצילומים Some Days, הכוללת במקור 40 צילומים בשחור-לבן של דמויות נשים, גברים וילדים. שאוכל לשאול את וואנג למה בעצם הוא התכוון.

זה התחיל ממייל פשוט אחד, בלי יותר מדי תקוות. לאט לאט זה הפך לראיון בהתכתבות, במשך כחודש וחצי, בחליפת מכתבים אלקטרוניים. מדי פעם וואנג ביקש "כמה ימים" כדי לנסח את הרעיונות שלו באנגלית. לעתים חשתי שאני לא מצליחה לרדת לעומק דעתו, ושאין לי דרך לנסח שאלה שתבהיר את העניינים. אולי זו השפה שאינה של שנינו, אולי אלה הבדלי התרבות, ואולי פשוט אי אפשר להבין הכל מייד, אלא חייבים להשקיע קצת מחשבה ולהרהר.

כך קרה, למשל, כששאלתי אותו מדוע בחר לצלם את סדרת העבודות הראשית שלו בשחור-לבן. "זה מפני שהנושא העיקרי שלה הוא זיכרון, היסטוריה וזמן", הוא השיב. "אני מקווה שזה מסביר מספיק את דעותיי, למרות שמדובר במעט מילים". כנראה שלפעמים קל יותר לעשות אמנות מאשר לדבר עליה. זה נכון גם בצד הישראלי: קשה למצוא בעיתונות שלנו ראיונות עם אמנים סיניים. לעתים מעדיפים לעצום עיניים, ממש כמו הדמויות של וואנג.

למה כל הדמויות שלך עוצמות עיניים, או לא מסתכלות למצלמה?

Some Days No. 18, 2003

"כי רציתי שהן יעוררו אצל מי שמתבונן בהן שאלות לגבי התקופה המגוחכת שבה אנחנו חיים. כדי להשיג את זה בחרתי 'להיכנס' ללב של האנשים בדרך מאוד פשוטה ורגילה – שהיא החוויה האישית, שדרכה הם 'יכניסו' עוד אנשים לעולם העבודות שלי.

"אני יודע שאמן שעושה את זה צריך להתמודד עם כמה 'סכנות', למשל שהעובדה שהוא עסוק בלרצות ולספק את הקהל שלו תגרום להצפת רגשות שהוא לא יוכל להשתחרר ממנה. עם זאת, בחרתי להתמודד עם העניין באמצעות התבוננות משתי זוויות בו זמנית: ראשית, אני מעצב את עברו של האדם, ומעתיק את העולם שמשתקף מעיניו. ושנית, אני בוחן את הקיום שלו, ומוצא מה הדבר העכשווי בחייו שעשוי להפוך לנצחי ואינסופי. כך אני מבטיח שהפוקוס שלי יהיה על המציאות ועל הרגע הנוכחי.

"אני לא טוען שהזיכרון הוא מעורפל ושקרי, אבל החשדנות כלפי הזיכרונות היא בדיוק מה שיכול לגרום לעבודה להיות הכי קרובה למציאות שאפשר, והיא גם זו שמאפשרת לי לערב אלמנטים סובייקטיביים כמו חלומות, דחייה, סקס, מוות ומדיטציה, ולערבב את כל החוויות האישיות עם הרגשות הציבוריים".
 

"צילום דוקומנטרי הוא סוג של צינוק"

וואנג נולד ב-1972 במחוז ליאונינג שצפון מזרח סין, וגדל בתקופה שבה סין החלה לפתוח את שעריה לסחורות ולרעיונות מהעולם. ב-1995 הוא סיים את לימודיו במחלקה לצילום של אקדמיית לוקסון לאמנויות יפות, ובשנים האחרונות הוא מתגורר ועובד בשנזן ובגואנגזו (עיר עם קהילת אמנים צעירים מאוד פעילה). ב-1999 הציג בגואנגזו את תערוכת היחיד "לקראת מקום חשוך ומעומעם יותר", ולאחר מכן השתתף בתערוכות קבוצתיות רבות – למשל בביאנלה של שנחאי ב-2004, במוזיאון לאמנות עכשווית בליון, בגלריה טישמן בניו יורק, בהונג קונג, בדנמרק, בצ'כיה, וכאמור גם במוזיאון ישראל.

אתה מציג בכל העולם, אבל מצלם רק בסין. מדוע?

"מכיוון שבחרתי לעבוד על כמה נושאים מהימנים, אני חושב שהמקום שבו התמונות מצולמות אינו מהווה מכשול במחקר שלי לגבי הקיום הפרטי של האדם. ככל שאני מכוון את השאלות שלי עמוק יותר, כך גדל החופש שאני יכול להשיג במקום קטן יחסית".

סדרת העבודות "Some Days" התחילה בשנת 1999, ונמשכה על פני כמה שנים. האם זה היה מתוכנן?

"הסדרה עדיין לא הסתיימה… אפשר להשוות את העבודות הללו להתפתחות של ילד: בהתחלה, עשיתי כמיטב יכולתי לתת להן להיכנס לתוך הסט שלי. אחר כך הן התחילו לגבש לעצמן דמות ורעיון. אם מכבדים אותן מספיק, עוצרים ומקשיבים להן. בשלב זה כבר יש להן כיוון ומראה משל עצמן – וזה מה שאני עושה עכשיו. כמובן, בדיוק כמו ההסכמה המדעית בעניין הגנים והתורשה, גם כאן הרבה דברים נקבעו כבר בשלוש השניות הראשונות של ההתרגשות".

מדוע בחרת לביים בני אדם?

"צילום דוקומנטרי שמתבסס על אירוע שמתרחש הוא סוג של צינוק, שהעבודות שלי משחררות אותי ממנו. עם זאת, צריך להודות בשני דברים: הראשון, שתמונה הופכת לתמונה רק כאשר יש לה את הקיום האובייקטיבי שלה – כלומר כשאת מתבוננת בה – ומהבחינה הזו הצילום הוא בפירוש לא שפה חופשית. והשני הוא שזוהר של תמונה מגיע למלוא היקפו מתוך הצינוק עצמו. לכן, כמו שאת יכולה לראות ברבות מהעבודות שלי, אני משמר במכוון את האלמנטים של צילום מסורתי ובצירוף דברים אחרים נוצר פרדוקס, שהוא ההתרחשות המלאכותית שמאתגרת את האובייקטיביות של הצילום".

איך אתה בוחר את האובייקטים לעבודות שלך? האם אלה אנשים שאתה מכיר?

"לא, לא הכרתי אותם לפני הצילומים. הם לא נבחרו מפני שהם מייצגים דמויות מסוימות, אלא מפני שהם התאימו לזיכרון מסוים שיש לי מתקופת הילדות – מנקודת מבטו של ילד, הם היו רכיבים הכרחיים בעולם המבוגרים. חלקם דוגמנים מקצועיים מהאקדמיה לאמנויות יפות, אחרים נמצאו בשוק העבודה, שאליו מגיעים אנשים רבים המחפשים עבודה לטווח הקצר.

"יום אחד הלכתי לשוק הזה, ובתוך כל קבוצות האנשים הגדולות מצאתי מישהו עם פנים מאוד מסוימות – בדרך כלל אני מחפש אנשים שיש להם סוג של אישיות מיוחדת, זה משהו שמעולם לא ניסיתי לנסח במילים – וכך הוא הפך לדמות בכמה עבודות שלי". 

"אולימפיאדה? לא מספיק חשוב"

In the Years of Ningde – Playground

סדרת עבודות מעניינת אחרת של וואנג נקראת "In the Years of Ningde – Playground", והיא מציגה מבוגרים בפעילויות ילדותיות: על נדנדה, במגלשה, משחקים בחבל או רוכבים על סוסי פלסטיק. "למעשה הסדרה הזו היא תת-ענף של Some Days", הוא מסביר. "ואני עוסק בה בשאלות טריוויאליות של התבגרות, רק ברמה יותר עמוקה. זה היה שיעור ארוך שהחזיר אותי אחורה בזמן לילדות, למשל לימים שבהם הכנתי לעצמי רובה צעצוע למרות שהייתי כל כך קטן וטהור – וזו הייתה חוויה מופלאה עבורי".

אם כבר רובים: בפעם הראשונה שבה ניסיתי להפגיש בין וואנג לאקטואליה, על הפרק עמדה תגובת המערב לקיומה של האולימפיאדה בסין. "מעולם לא עשיתי עבודה שקשורה למשחקים האולימפיים, זה פשוט לא נראה לי נושא מספיק חשוב", הוא השיב. הפעם השנייה הייתה אחרי רעידת האדמה הגדולה. "בני משפחתי ואני לא נפגענו", הוא מיהר להרגיע, "אבל כמו כל אזרחי המדינה אני עוקב בדאגה אחרי ניסיונות ההצלה והעזרה לקורבנות. כיצד זה ישפיע על עולם האמנות המודרנית, עדיין מוקדם להגיד".

אתה יכול להיזכר בתגובה מעניינת שקיבלת על עבודה שלך?

"במהלך התערוכה הראשונה של Some Days תפסה אותי אמריקנית אחת, שהייתה חולה ומצוננת, ואמרה לי כמה שהעבודות שלי מזכירות לה את ילדותה. הייתי מופתע למדי, מפני שלעבודות האלה אין שום קשר לאמריקנים, ואמרתי לה את זה. 'בבקשה', היא השיבה, 'תאמין לי שהדרך שבה אתה מתאר את הזיכרון חוצה את כל ההבדלים'. הלכתי משם וחשבתי לעצמי: האישה הזו הצטננה חזק.

"מלבד זאת, הרבה פעמים הקהל שואל אותי אם האנשים שמופיעים בצילומים הם עיוורים – זו תגובה מעניינת ומרשימה, אבל כשאני מסתכל על העבודות אני בקושי חושב מה אחרים אומרים עליהן, מפני שזה לא באמת חשוב, נכון?".
 

 

וואנג נינגדה

 

 

פורטרט עצמי (תודה לרפרם חדד על העזרה הטכנית)

 

האתר הרשמי של וואנג נינגדה (החל מהבוקר הפסיק לתפקד. אבל אולי עוד ישוב לחיים)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 2 ביוני 2008 at 10:24

    תודה

  • צבי  On 2 ביוני 2008 at 10:32

    צלם מעניין.
    ראיון מרתק.
    ובאשר לזיכרון, כדברי פוקנר, "הזיכרון מאמין קודם שהדעת זוכרת".

  • חנה בית הלחמי  On 2 ביוני 2008 at 10:49

    וכמה יופי.
    תודה.

  • ענת פרי  On 2 ביוני 2008 at 10:50

    תודה, גלית. מעורר הרבה מחשבות.

    לא הצלחתי להיכנס לאתר שלו מהקישור ולראות עוד תמונות, אבל חשבתי אולי יש כאן מחאה נגד הצורך להיות תמיד חלק מקבוצה מסודרת, שרק כאשר אתה עוצם את העיניים, אתה יכול להיות קצת לבד.

    בכל מקרה נדמה לי שהוא לא יכול לומר כל מה שהוא חושב.

    ולומר היום, כאזרח סיני, שהאולימפיאדה לא חשובה, נדמה לי שדרוש הרבה מאד אומץ.

  • שולמית  On 2 ביוני 2008 at 11:35

    שלום גלית
    זו הפעם השלישית שבה אני מנסה להודות לך על הראיון המעניין אך תגובותי לא " נתפסו" . אני מקווה שהפעם זה יצליח.
    כל טוב
    שולמית

  • אליסיה  On 2 ביוני 2008 at 12:16

    מעניין, מאוד מאוד מעניין.

    הצילום העצמי שלו הזכיר לי צילום של סינדי שרמן:

    תודה
    !

  • עומר  On 2 ביוני 2008 at 22:38

    נהנתי מאד לקרוא, ראיון מרתק וכתיבה יפה

  • גלית חתן  On 3 ביוני 2008 at 12:37

    אכן היתה בעיה עם שאלת האולימפיאדה – במקור שאלתי קצת יותר לעומק, חיפשתי את הקונפליקט, ראיתי שהוא מתחמק, ולא רציתי ללחוץ. מה גם שפתאום רעידת האדמה היתה הרבה יותר אקטואלית.

  • גלית חתן  On 3 ביוני 2008 at 12:45

    תודה!

  • גלית חתן  On 3 ביוני 2008 at 12:47

    אכן יש דמיון בין שתי התמונות: שתיהן מטרידות ומעוררות חוסר נוחות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: