איזה תיק

הקדמה

לייף סטייל. אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה שמעתי את המושג הזה, אבל אין לי ספק שמגיל צעיר התכווננתי אליו. הסתובבתי בין חנויות, בחנתי מגזינים, ראיתי תוכניות טלוויזיה, ידעתי אלו פריטים אני רוצה שיהיו ברשותי והיכן אני רוצה להיות, ברגע שאהיה עצמאית ויהיה לי כסף לשלם על כל זה.

עם השנים למדתי להבחין באיכויות באופן קצת יותר מקצועי, אבל עדיין לא היה בידי הממון הדרוש. בשלב מסוים הבנתי שאולי לעולם לא יהיה, אבל זה לא באמת משנה. אני עדיין יכולה לאהוב ולהעריך דברים יפים וחיים יפים, גם אם רק לעתים הם שלי. במקביל, הגעתי ליותר ויותר מקומות, פגשתי יותר ויותר אנשים, וגיבשתי טעם המכונה בחיוך "אקלקטי".

עכשיו, אחרי חודשים של תכנונים ומחשבות, סוף-סוף הבלוג הזה עולה לאוויר. אלה היו חודשים שבהם הבנתי מצד אחד כמה שהחיים לא יפים, ומצד שני התחזקה אצלי הדעה שצריך להיאחז במה שכן יפה כדי לשרוד את כל זה. במובן מסוים, במדינת ישראל קצת קשה לחיות חיים טובים – ואם אתה מנסה, אתה לגמרי מנותק. אצלנו, החיים הטובים הם חיים של בריחה. ואני אף פעם לא הייתי טובה בריצות. תמיד השתנקתי בדרך.

אז למה אני כאן? כי גם אם צד היפה של העולם הוא לא הצד האמיתי, לחיים המנותקים יש ערך רגשי, ולהנאה מיופי ומאסתטיקה יש ערך גם כן. כשאני רואה משהו יפה, הלב שלי מתרחב. כשאני מזהה יצירתיות, יש לי חיוך על הפנים. זה לא האושר, אין לי ספק, אבל זו הפוגה שאין לזלזל בה. יכול להיות שאני מפילה על עצמי תיק, אבל את זה רק ימים יגידו.

(חשוב לי להבהיר: אין לי כוונות לזהות טרנדים כמו מדונה, דקה לפני שהם פורצים. אני לא כובלת את עצמי בכבלי החדשנות, ולוקחת לעצמי את החרות להתנתק מאקטואליה גם במרחב הזה. אולי זה מאוד לא עיתונאי לומר את הדברים הללו, אבל תודה לאל זה לא עיתון, זה בלוג).

ואחרי כל הליריקה, ואם הכל ילך כמו שצריך, זה מה שיהיה כאן:
ימי ראשון – אופנה ואקססוריז
ימי שלישי – אמנים ומעצבים
ימי שישי – טיולים בעולם או שבת ישראלית
בזמני החופשי – טראח למטבח, ליטוף לגוף, תפר לספר ושאר חיוכים
 
היום, כידוע, יום ראשון. זמן האקססוריז. תיקים, ליתר דיוק.

תיק תק

לפני כמעט שנה, ביום האחרון בביקור הראשון בניו יורק, תפסה את עיניי מודעה קטנה בעיתון-חינם. "Sample Sale של חברת X", הכריזה המודעה בענק, ואני, גם מבלי לדעת במה בדיוק מדובר, הקפתי את הכתובת בעיגול וחיפשתי את הסאבווי הקרוב. הגעתי למקום בקלות שגרמה לי להיות בטוחה שאוטוטו אני בדרך הביתה עם שני תיקים (זה מה שהקצבתי לעצמי).
אלא שמהר מאוד התברר שלפניי תור ארוך מאוד מאוד, שנע בקצב של חצי מטר בחמש דקות, במקרה הטוב. כאשר תיירים המומים עברו ליד התור, ומשום מה בחרו לשאול דווקא אותי למה כולנו מחכים, עניתי בפשטות "To a Sale". זה עבד פעמיים, אבל בפעם השלישית הבחורה שלפניי נחרה בבוז "Sample Sale!", כאילו נמאס לה מהילידה שמטעה את הציבור.

אז מה זה בדיוק Sample Sale? מדובר במכירה מוזלת מאוד-מאוד של פריטים לוהטים מקולקציות חדשות, שבדרך כלל רק פונקציונרים למיניהם מוזמנים אליה – סטייליסטים, יחצנים, עיתונאיות אופנה וכיוצא באלה. הרשימות הסגורות הללו יוצרות יופי של באזז, וכמובן גם עוזרות בהמשך להגדיל את המכירות. העובדה שבאותו יום המכירה הייתה פתוחה לכל מי שהסכימה להתייבש בשמש, הייתה עניין יוצא דופן.

נכון, זה נשמע כאילו הקפיטליזם ניצח אותנו. אבל איכשהו, הקפיטליזם נתן לנו תחושה שאנחנו מנצחות אותו: קונות בזול מה שבדרך כלל שמור לכוכבות הוליוודיות. יכול להיות שאלו שהתייאשו ונטשו עשו את הדבר הנכון, אבל אנחנו הרגשנו שהן פשוט נותנות לאושר-הקטן לחמוק להן מהידיים. בלי לקטר התקדמנו מטר ועוד מטר, עד לשומר, ואז עד למעלית שיש בה מקום רק לחמש בנות בכל פעם, ואז, בקומה השישית, לתור החדש שבו על כל בחורה שיוצאת יש בחורה שנכנסת. ובפנים, שולחנות ארוכים ועליהם ארגזים מלאים בתיקים צבעוניים מצוירים, בכל הגדלים ובכל הצבעים.

התיקים מחולקים לסוגים, ולכל סוג יש מחירון שעליו פועל הרציונל הבא: על תיק אחד משלמים 50% מהמחיר הרשמי. על שלושה – 60% הנחה. אם קונים עשרה – 70% הנחה. אתם יכולים לצחוק, אבל: א' זה לא סייל בכאילו כמו בישראל, שמעלים מחיר ואז מורידים טיפה ב' היו כאלה שיצאו משם עם ארבעים תיקים ושילמו על הכל במזומן, כי זה היה התנאי. פלא שהיה תור של שעה גם בקופות?

אני מודה שהשפע בלבל אותי מעט. אומנם הבטחתי לעצמי שני תיקים, אבל זה היה לפני שראיתי את הסחורה. בצער רב ובהעדר מזומנים רבים הסתפקתי בשישה. בשלושה השתמשתי ואני עדיין משתמשת מדי פעם, שניים נתתי מתנה, ואחד עדיין ארוז בשקית. הילארי דאף ואני? שתי רכיסות ריצ'רץ'. אתם לא יודעים מי זו הילארי דאף? גם אני לא ידעתי, עד שחזרתי הביתה ובדקתי באינטרנט.

ליצרנית התיקים שרכשתי קוראים Lesportsac, והנה אחת מהרכישות שלי:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז מה למדנו: מה זה סמפל סייל, איך גורמים לבחורות לעמוד בתור בשמש הקופחת ולחשוב שהן נהנות מזה, ולמה שווה להתאמץ (בשביל המחמאות, כמובן!).

התיקים הכי טרנדיים באביב 2008: תיקי הקלאץ' של Lodis (אני מעדיפה את דגמי הפרימדונה ודגמי הדיווה), ותיקי ההיפי שיק של ניימן מרקוס. משום מה גם תיקי הוינטג' של אפריל קורנל זוכים להצלחה, אבל אני ממש לא מבינה את זה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 13 באפריל 2008 at 9:50

    תתחדשי על הבלוג. אני כבר בטוחה שאני איהנה ממנו.

  • אבי  On 13 באפריל 2008 at 10:13

    אני מבין שזה בלוג לנשים בלבד…

  • גלית חתן  On 13 באפריל 2008 at 10:15

    ככה מנחוס על הבוקר? חכה חכה ~!
    😉

  • יודית  On 13 באפריל 2008 at 15:52

    גלית, מזל טוב! גילית לי את אמריקה…אני גרה בניו יורק 15 שנה ולא נתקלתי בסמפל סייל…
    עכשיו אני מעודכנת!

  • Gilad  On 14 באפריל 2008 at 11:47

    I am not sure Lifestyle is for me, however I am sure the blogsphere earned a talented writer. Good luck and keep writing.

  • אורית עריף  On 14 באפריל 2008 at 13:05

    קודם כל – ברוכה הבאה!
    תגידי, התיקי קלאצ' האלו, איך אפשר להשתמש בהם? הרי הם מנטרלים יד אחת לגמריי! בסדר… מיני, חוטיני, נעלי עקב, קצת לא נח אבל מסתדרים.
    אבל להפוך לגידמת בגלל תיק???!!!
    *
    *
    *
    והתיקים של זאתי, קורנל, באמת מזעזעים.

  • טלי  On 14 באפריל 2008 at 20:17

    צודקת- יש בחיים (גם) מקום לרגעים של כייף ואסקפיזם, כל עוד זה לא הדבר היחיד זה אפילו מבורך.

    תיהני כאן, תפיקי מהבלוג החדש הרבה דברים טובים ותשתדלי גם להפתיע את עצמך.
    מנסיוני הקצר בעולם הבלוגים- אל תתחייבי מראש על מה תפרסמי מתי וכמה- כל היופי והכייף הוא שאת יכולה לכתוב מתי שבא לך, כמה שבא לך על מה שבא לך. בהצלחה!

  • אביבה  On 15 באפריל 2008 at 12:16

    ברוכה הבאה. נשמע שהולך להיות פה כייפי ומעניין.

  • גלית חתן  On 17 באפריל 2008 at 9:41

    אם להשתמש קודם כל בתשובה השטחית – צריך לסבול בשביל היופי. וברמה אחרת, זה פתרון לא רע למי שלא יודעת מה לעשות עם הידיים… ויש גם כאלה שחושבות שזה סקסי. באשר אליי, זה בעיקר קטן מדי בשבילי 🙂

  • גלית חתן  On 17 באפריל 2008 at 9:43

    תודה על העצות. ההתחייבות היא בעיקר כלפי עצמי, כדי לא לשכוח – יש לי זיכרון של זבוב – מה בדיוק אני רוצה לעשות בבלוג הזה. ימים יגידו מה תהיה מידת ההצלחה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: