בדיוק לפני שבוע הסתיימה הביאנלה הים תיכונית של חיפה, הראשונה מסוגה, שהתקיימה במתחם קמפוס הנמל. 40 אמנים מכל העולם, בני כל הדתות והעדות, הציגו עבודות בנושא "תכולת בית". ראש העיר יונה יהב, שמתגאה במפגשים הרב תרבותיים שמתקיימים בה (פסטיבל "החג של החגים") ובסובלנות של תושביה, לא היה כל כך בטוח שזה יצליח: "כמו בכל ההתחלות, שוררת אי ודאות לפני האירוע", הוא כתב בקטלוג הביאנלה. מעניין מה גרם לו לבחור במשפט הזה, ומה הוא חושב עליו עכשיו.
האמת, היתה לו סיבה לסקפטיות הזו: מסיבה שאינה נהירה לי, כרטיס כניסה לביאנלה עלה 40 שקל, סכום גבוה למדי שלא מצדיק את עצמו. אפילו להיכנס למוזיאון יותר זול. שלא לדבר על כרטיס לקולנוע. נכון, זה לא אותו תגמול, ובכל זאת – יקר. הפתרון היה לשתף פעולה עם העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות", שהציע כרטיסים בחצי מחיר. סטודנטים התבקשו לשלם רק 10 שקל. אז למה מלכתחילה לא לקבוע מחיר כניסה סביר לכולם?
השאלה הזו נותרה פתוחה, כמו שאלת מספר המבקרים בביאנלה, שלא הצלחתי למצוא לה תשובה. אבל השאלה המעניינת ביותר בעיניי היא האם הביאנלה הצדיקה את קיומה מבחינה אמנותית. כלומר האם בעוד שנתיים זה יקרה שוב.
הרעיון לחלק את התערוכה לשני מתחמים, כרמל ושקמונה, נבע כנראה ממצוקת מקום. לא אידיאלי, אבל עיצוב המתחמים היה מקסים: מכולות משא מסודרות זו לצד זו וזו מעל זו, משל היו קוביות משחק. בתוך כל אחת מוצגת עבודה אחרת. כמה מהעבודות פשטניות, שלא לומר מביכות, שלא לומר עושות חשק לצעוק שהמלך הוא עירום. חלקן מיצבי וידיאו משמימים (הזכיר לי סרט ארגנטינאי מתיש שראיתי בפסטיבל טרייבקה, הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שיצאתי מסרט באמצע), וחלקן – הנה זה מגיע, סוף סוף – פשוט נוגעות ואז נחרתות.
בזכות שינויים בתפיסה, משפטים חזקים, השתקפויות, ניקיון או פשוט יצירתיות, יצאתי מהביאנלה עם תחושה שלא רימו אותי. וכאמור, זה היה על הגבול. אני מכירה אנשים שכן חשו מרומים. אנשים שלא הסכימו להתאמץ כדי ליהנות, ושלא "התעלפו" משום דבר. כן, היו כמה דברים נחמדים, אבל בשביל זה לשלם כסף? מסקר לא רציני ודל משתתפים (4), עולה ש-50% בעד להמשיך ו-50% חושבים שאין צורך בעוד ביאנלה. כשניסיתי לצותת למבקרים אחרים, כמעט כולם הצליחו למצוא עניין בעבודות. עד כמה זה עלה להם במאמץ, כלומר עד כמה הם ניסו להצדיק לעצמם את הביקור, זו כבר שאלה אחרת.
בין העבודות שמצאו חן בעיניי מאוד, אני רוצה לציין שלוש:
Digest של מירב היימן – על שולחן מלבני הוקרן מהתקרה סרטון של ארוחת שבת, שבה השולחן נערך מעצמו. עוברים לחלה ולסלט, מפנים, עוברים למרק, למנה העיקרית ובסוף לפיצוחים והקפה, והכל כאילו נעשה מעצמו ללא מגע יד אדם. לסרט יש סאונד של קרקוש צלחות וסכו"מים, שהדהד בכל מתחם הביאנלה וליווה את כל הביקור שם.
ירושלים של בלו-סימיון פיינרו – זוג מטקות על שולחן פינג פונג קוראות לשחקנים שיקפיצו להקפיץ את הכדור מצד לצד, כלומר על מפת העיר ירושלים, אותה עיר שכולם כל כך אוהבים לשחק איתה. הרשת אולי היתה אמורה לסמל את גדר ההפרדה אבל העבודה הזו מצליחה להיות אקטואלית גם מסיבות אחרות: פרשת הבנייה בשפרד ובשייח ג'ראח ופרשת הולילנד. בעצם, למרבה הצער, היא אקטואלית תמיד.
אגב, פיינרו הוא המנהל האמנותי ויוזם הביאנלה.
ללא כותרת של נטי שמעיה-עופר – קקטוסים מקבלים צורה חדשה, והופכים לקיר קוצני, עם דלת וחלון (מתברר שהיינו אמורים להציץ פנימה ולראות איזו שלולית ורשת ברזל לבנייה. אבל פחדנו להתקרב לקוצים). מתוך הקטלוג: "המחיצות האורגניות מעניקות חלל המכולה מאפיינים אורגניים חיים, המסמלים את רצונו של האדם למשטר את הטבע ולהתאימו לצרכיו ולתבניותיו". למרות שאפשר למצוא שיחי צבר בכפרים ערביים רבים, הוא הפך דווקא לסמל הישראליות היהודית. עוד דיסוננס.
והנה עוד עבודות שאהבתי:
ברוכים הבאים – מנאל מחמיד
ברוכים הבאים – מנאל מחמיד (זוית נוספת)
חפירות בחיפה – אנה אנדרס
מגדלור (בנמל חיפה) – אתי אברג'יל. העבודה כוללת הרבה מחברות עם משפטים, אבל אני בחרתי את המשפט הכי חזק מבחינתי
סדרה 13 – אנג'ליקה שר
אבולוציה של מוות – מוניר פאטמי
מכאן (מחוץ למכולה) – ראני זראווי
מעבר לחלון (פנים המכולה) – ראני זראווי
מלון בלקן – מריה פאפאדימיטריו (מיצג שהוצג בכל העולם, אבל כאן מתקשר לקהילת העולים הבלקנים בחיפה משנות ה-30 וה-40. "מבנה טעון של מלון המאכסן בתוכו עובדים זרים, חסרי בית, אנשי שוליים, החיים ביחידת תרבות נפרדת בעלת מערכת ערכים, מוסר, ומבנה חברתי אחר. בקהילות אלה נעלמת לרוב יחידת המשפחה הגרעינית, כמו בכלא או בצבא")
מלון בלקן – מריה פאפאדימיטריו
??? – ??? התפלק לי "המלך העירום" אחד, אבל אני לא יודעת איך קוראים לעבודה ומי עשה אותה. וחוץ מזה, בכל זאת יש בה משהו בעיניי
גט א לייף. סטייל 