איסטנבול פגיעה – חלק ג

היום הזה היה יכול להיות קצר, היה אמור להיות קצר, אבל בסוף נכנעתי לעצמי, רוצה עוד ועוד, כמה שאפשר. בסך הכל זה היה אמור להיות היום של ארמון דולמבחצ'ה פלוס שיט לאורך הבוספורוס. בסוף ביקרנו גם בבזיליקת סן ספיריטוס היפהפייה (כרגיל, מוסתרת בין בניינים, נכנסים דרך פסאז' לחצר גדולה ואז נגלה המבנה), בחרנו בשייט הארוך במקום בקצר, והוספנו ביקור שני באיסתיקלל ג'דסי – שם שמענו את שאגות השמחה על הגול שפנברחצ'ה הכניסה לבקישטש. לא יודעת באיזה אצטדיון, אבל אנחנו עברנו בבוקר ליד אצטדיון בקישטש, וככה המעגל נסגר לו.

אחרי שמכירים את הפניקולר, מאוד קל להגיע לדולמבחצ'ה – בדרך עוברים ליד מסגד באותו שם. בכל אופן, מדובר בארמון שהכניסה אליו מאוד מצועצעת אך בכל זאת מרשימה. היה לנו יותר מדי זמן להתרשם: בהתחלה זה היה הרקע לחילופי המשמר, ואחר כך, בדיוק כשנעמדנו בתור, הפקיד בקופה החליט שהוא יוצא להפסקת תה. הדבר היחיד שניחם אותי הוא שמאחורינו השתרך תור אינסופי, כלומר לא הייתי אחרונה בתור. אני שונאת להיות אחרונה בתור, וזה הדבר היחיד שיכול לגרום לי לנטוש תורים.

מתחם הארמון קצת פחות קיטשי ויותר אירופי, אבל מה שלא אירופי כלל הוא שבארמון הזה אפשר להיכנס רק עם מדריך, צריך לשים שקיות ורודות על הנעליים (כמו במסגד), ואסור לצלם כלום. כאילו, אפשר לחשוב! בוורסאי של מארי אנטואנט כבר היה יותר קל. בכל מקרה, כמובן שלא התאפקתי בעניין הצילומים, ולמרות שהיה ממש קשה, הצלחתי להנציח מעט מכל הפאר המטורף שיש שם.

הארמון הזה נראה כאילו ניסו להתחרות בכל בתי המלוכה של אירופה, ולהראות את עוצמתו של הסולטן. הבנייה התחילה ב-1843 והסתיימה ב-1856, פחות משבעים שנה לפני נפילת הסולטנות. כיוון שהארמון נבנה משיש, ההוצאות רוששו את אוצר המדינה, למרות שהמדריך אמר לנו שהרבה עמודים לא עשויים משיש אלא מבטון מצופה ומעוטר. בחדר ההכתרה ראינו שנדליר במשקל 4 טון. היו עוד הרבה שנדלירים, ואני חשבתי לי, איך הם ישרדו אם תהיה כאן רעידת אדמה?

מלבד השנדלירים, הותיר רושם גם החדר שבו אטאטורק נפח את נשמתו – זה קרה ב-10 בנובמבר 1938 בשעה 9:05 בבוקר, ומאז כל השעונים בארמון מראים שעה אחת בלבד… מיטתו מכוסה בדגל טורקיה, כשהחלק הלבן עשוי מתבליט כסף (צילמתי כל כך הרבה דגלים בנסיעה הזו, שאני שוקלת להקדיש פוסט לפטריוטיות הטורקית).

מכאן יצאנו לעבר השייט – היה קשה להחליט באיזה מעגן לבחור, כל אחד מציע שייט מסוג אחר. בסוף לקחנו הימור על אחד, והתברר שהוא באמת זה שמציע את השייט שרציתי. בכל המדריכים כתוב להגיע 30-45 דקות לפני ההפלגה, אנחנו הגענו 5 דקות לפני (כמה אופייני לי), אבל היה בסדר. אפילו היתה מישהי נחמדה שנתנה לי חוברת זמני שייט לפי תחנות, ימים ותקופות.

במשך שעה ועשרים דקות הפלגנו לאורך הבוספורוס כמעט עד לים השחור, וחוץ מליהנות תקתקנו די הרבה תמונות של בתים יפים, שחפים ו… דולפינים!

בכפר אנדולו קבג'י אכלנו את ארוחת הצהרים שלנו, באחת המסעדות היותר נחמדות בסביבה (כולן נראות מלכודות תיירים זוועתיות, וזו ממש בקצה המרחב, קצת מנותקת, אבל עדיין על המים). בחור צעיר נחמד, "הממונה על תיק האנגלית" עזר לי למצוא אפשרויות צמחוניות.

בדרך חזרה כמעט נרדמתי תוך כדי השייט  איזו עייפות בזכות ארוחה טובה. כן ירבו.

מילים שלמדתי:
ג'יקיש = יציאה
ג'יריש = כניסה
ג'יש = קופת כרטיסים
דנישמה = תחנת מידע, אינפורמיישן

תמונות:


בזיליקת סן ספיריטוס – מיוחדת, מושקעת, אך מוסתרת מעין העוברים והשבים. הזוי


מסגד דולמבחצ'ה


הביג בן של הטורקים, בכניסה לארמון דולמבחצ'ה


חילופי המשמר בארמון – קסדות או קערות?


הכניסה לארמון


הארמון


איזה מבט בעיניים. לא יודעת אם בכוונה או לא, אבל קשה להתעלם


איזה עושר!


קצת מטושטש, ככה זה כשמצלמים בסתר


מבנה בדרך בין הארמון למעגן הספינות שממנו לקחנו את השייט


הבתים האלה הזכירו לי מאוד את השייט בליסבון – קו החוף דומה


מעניין מאיפה בא להם הרעיון לגשר


אחת התמונות הכי אהובות עליי מהשייט, כי למרות שהיא נראית מכוונת, היא לגמרי מקרית


המסעדה באנדולו קבג'י


יאללה, הרמתי דגל אדום

הטוב, הרע וניר צוק

בשבת האחרונה, באמצע כל האדריכלות של "בתים מבפנים", החלטנו לשבת ב"נועה" של ניר צוק. כל כך הרבה שמעתי על הביסטרו היפואי הזה, גם ראיתי אותו מבחוץ, הצצתי פנימה, אבל לאכול, עד היום לא אכלתי. והנה נפלה ההזדמנות לידיי. נפלה, והתרסקה.

זה התחיל בזה שלמקום אין מארחת, ולמלצרים אין מושג אם יש שולחן פנוי או לא, והאם יש שולחן שהנה הוא כבר משלם. אני לא הייתי מספיק אסרטיבית, אבל מישהי שהגיעה אחריי הכריחה את המלצרים להתאפס על עצמם, וכך התגלו בן רגע שני שולחנות פנויים. אמנם השולחן שלנו טרם פונה ונוקה, אבל מילא, התיישבנו.

עבר הרבה זמן עד שמישהו בא לסלק חלק מהכלים. בכוס היין עדיין נח טיפ של 10 שקל. נראה לי קצת נמוך בהתחשב במחיר של ארוחה במסעדה, אבל אני לא נכנסת לכיס של אחרים. לאט לאט פונו עוד קצת מהכלים. אחר כך הגיעה מישהי לנקות את השולחן המלוכלך עם מפית נייר בלבד. אני לא מאלה ששמים לב לדברים כאלה, אבל אימא שלי כן. עבר קצת זמן עד שהיא הצליחה למצוא מלצר ולבקש ממנו שינקה עם שפריץ. בכלל, לא היה ברור מי המלצר שלנו, כל פעם מישהו אחר עבר ושם לב או בעיקר לא שם לב.

למשל, בזמן הפינוי של הכלים המלוכלכים מהלקוחות הקודמים, התפנו עוד שני שולחנות. הם נוקו, ואחד העובדים דאג לשים עליהם מפיות וסכו"ם. מאיתנו הוא התעלם. אנחנו לא קיבלנו מפיות וסכו"ם עד שהביאו לנו את לחם הבית, וגם זה – רק בגלל שביקשנו. אגב, לחם הבית הוא נקודת האור היחידה בכל הביקור ב"נועה": פשוט מעולה.

למנה ראשונה הזמנו פוקצ'ה עם עגבניות וגבינה בולגרית (לא סגורה על הגבינה, אולי פטה), ולמנות עיקריות הזמנו אותו דבר – טלייריני עם פטריות בשמנת (הטלייריני נראה בדיוק כמו טליאטלה או פטוצ'יני). בנוסף הזמנו קנקן מים. למרבה הצער, המנה הראשונה והמנות העיקריות הגיעו יחד. אבל יותר מצערת הייתה העובדה שהפוקצ'ה הגיעה שרופה, וכדי "להפחית" את הנזק שברו אותה בקצה, שלא נראה כמה שרוף העסק. החזרנו אותה למטבח.

המנות הגיעו בצורה מוזרה: שלי היתה חמימה עם המון פטריות, של אימא שלי היתה קרה כמעט עם אפס פטריות. המנה שלה נשלחה לחימום, חזרה רותחת כמו שצריך, אבל עדיין בלי פטריות. "הלוויתי" לה כמה פטריות. ממילא המנה שלי התקררה עד ששלה הגיעה.

אחרי האוכל רציתי להזמין קפה, אני מכורה, אבל אימא שלי לא התלהבה מהרעיון. לא התחשק לה להמשיך לשבת שם, במקום הלכאורה כל כך מקסים, מקום של שף מוכר וחביב, שאין שום סיבה לחשוב שככה יתנהגו בביסטרו שלו. אגב, זה לא היה כך רק אצלנו: בשולחנות לידינו חיכו זמן רב עד שלקחו מהם את התשלום, ובשולחן אחר קיבלו חשבון שוב, אחרי שכבר שילמו… בהפרש של כמה דקות, בחור אחד צעיר (דווקא נראה נחמד), לא מלצר, הסתובב אבוד עם שתי צלחות של הזמנה שנדרשו שלושה עובדים כדי להבין למי היא מיועדת. הבלגן חגג. פתאום הטיפ הקטן מתחילת הביקור נראה הגיוני.

בשולי הדברים אומר שאמנם אהבתי את העיצוב – מעין סמטת רחוב מגניבה וקולית – אבל שטיח הפרחים שנתלה ליד התקרה, מסכם היטב את החוויה: FUCK.

* * *

כאמור, בלי קפה אחרי האוכל אני לא יכולה, ולכן החלטנו ללכת לשתות אותו במקום אחר. קודם שהגענו ל"נועה" ראיתי מקום שמצא חן בעיניי, נפוליאון שמו, ממש בכיכר שליד הכנסייה, בלב יפו העתיקה. הכיסאות היו דומים להפליא לכיסאות ב"נועה", אבל כל השאר לא דומה בכלום: שירות אדיב, מהיר, מחויך, בדיוק כמו שמקום שרוצה שיחזרו אליו צריך להתנהל (המלצר הזכיר לי מתמודד מאחת העונות הראשונות של "פרויקט מסלול" האמריקאי).

הזמנו קפה ועוגות, הכל הגיע בכלים מקסימים וחמודים, היה טעים ביותר (צפו אזכור ב"מצעד הקינוחים" הבא) ועל המפיות היה כתוב "קורדליה – נועה – JAFFA – ניר צוק". מה מתברר? שבית הקפה-פטיסרי הזה שייך לצוק גם כן. ממש אימפריה הבחור הזה! אבל איזה הבדל… המקום הפחות מוכר, הפחות "נחשב", הוא המקום הנעים והמקסים באמת.

* * *

ניר צוק בנה לעצמו שם טוב, קורדליה היא מסעדה מוצלחת וגם תוכנית הטלוויזיה שלו היתה טובה לסוגה. אבל תחקיר אינטרנטי קצר על "נועה" מראה שאני לא לבד בחוויה שעברתי, ובתחושות שלי בעקבותיה. ובאמת שחסכתי פה בתיאורים, למשל של הגעת התפריטים ומצב השירותים.

האם לא הגיע הזמן לבדק בית ולשינוי?

יפו פינת מיין

ספר תפילה פתוח, מנורה עם שבעה נרות בשבעה קנים, צילום שנערך ביום שבת, איפה זה יכול להיות אם לא אצל יהודים? אצל יהודים משיחיים, כמובן. מה מסגיר אותם? העובדה שהנרות דולקים. וגם העובדה שאנחנו בכנסייה, כנסיית עמנואל (בר הופמן 15, יפו).

את הכנסייה תכנן האדריכל פול פרדיננד גרוס מהאנובר, גרמניה, בשנת 1904. השם עמנואל ניתן קצת אחר כך, וזה קשור לספר ישעיהו, לישו ולמילים "עימנו אל" (האל איתנו). מדובר במבנה ניאו-גותי, שמנוהל על ידי אנשי הקהילה הלותרנית הסקנדינבית. יש בו חלונות ויטראז' מיוחדים ועוגב מהגדולים בארץ (אבל לא כל כך מרשים כמו שאומרים. אם הסתובבתם קצת באירופה, אז כבר ראיתם מרשימים ממנו). באף אחד מהחלונות, או בכלל בחלל הגדול, אין סמל נוצרי מובהק ובמיוחד לא צלבים. מעניין.

הביקור כולו נערך במסגרת אירועי "בתים מבפנים", חינם חינם, מיסודם של אלון בן נון ואביבה לוינסון המצוינים. אבל לפני שממשיכים, הנה קצת תמונות מהכנסייה:

עד היום לקחתי חלק רק בגרסה הירושלמית של "בתים מבפנים", והפעם לראשונה החלטתי לנסות את הגרסה התל אביבית, או ליתר דיוק, היפואית. מתברר שהיתה בעיר מושבה אמריקנית, והיא נוסדה באמצע המאה ה-19. על ספינה שבתחתיתה בתי עץ מפורקים עלו 157 איש אישה וילד (שלושים ומשהו משפחות), שבאו לעזור ליהודים להקים מדינה, עוד לפני שהיהודים ידעו שהם רוצים פה מדינה.

עד לפני 30 שנה בכלל חשבו שזו מושבה גרמנית. אבל אז באו היסטוריון ואדריכלית שימור ערים, ד"ר ריד וג'ין הולמס, וגילו את האמת. מאבק שלם הם ניהלו על מנת שהמדינה לא תהרוס את המתחם – ששימש כאזור צבאי – המון בכירים היו מעורבים בנושא, וב-2002, רגע לפני שהבולדוזרים הגיעו והקניון-חניון הבא התחיל להיבנות, ההולמסים ניצחו. הם רכשו את אחד המבנים, מנעו את הריסתו והריסת שכניו, שיפצו את המבנה ורכשו עוד אחד. הוא בן 93, היא בת 75 פלוס, והם ההוכחה הטובה ביותר שלפעמים חלומות מתגשמים ולא רק בפקקטע-נולד.

למבנה קוראים "בית הידידות מיין" (אוארבך 10), והאדריכל המקורי שלו היה וונטוורת' (1866). כיום יש כאן מרכז מורשת וסטודיו של הצייר יהונתן כיס-לב. התחלנו את הסיור בהרצאה של יהונתן – שסיפר לנו, למשל, שהגרמנים שהחליפו את האמריקנים גורשו על ידי הבריטים לאוסטרליה – המשכנו אל ג'ין, אחר כך היה מדריך של "בתים מבפנים" שלא קלטתי את שמו, אבל הסביר יפה על מדינת מיין והחלומות של תושביה שבאו לכאן, ליפו, ולסיכום פגשנו את ד"ר ריד.

הנה המבנה מבחוץ, תמונות של ציוריו של כיס-לב, פריטים מהמאה ה-19-תחילת המאה ה-20, וגם קצת פטריוטיות מיינית. וזה אתר האינטרנט של בית הידידות.

הביקור במושבה האמריקאית-גרמנית הסתיים בבית עמנואל (ארמון הברון, אוארבך 8), שלא ידוע על ידי מי תוכנן, אך ידוע שהיה זה מתישהו בין השנים 1880-1866. בהתחלה היה זה בית עץ דו-קומתי, אחר כך בית ספר אנגלי לבנות, ארמון רוסי, בית חולים לנזקקים, מלון פאר ומשרד צבאי. כיום פועלת בו אכסניה של קהילת היהודים המשיחיים, הוא בנוי כולו אבן, יש לו כמה קומות וגג דו מפלסי עם נוף מהמם. למעלה חיכה לנו דימה, בבגדים של גביר מתחילת המאה ה-20, והסביר כמה דברים שכבר ידענו, וקצת דברים חדשים.

אחרי התמונות מבית עמנואל, ומהגג שלו – קצת תמונות מהשכונה. כפי שאפשר לראות, השיפוצים טרם הסתיימו. אגב, בקצה השכונה עתיד לקום פרויקט מגורי יוקרה, וילג' משהו. לא מוצא חן בעיניי.

קפיצה קטנה דרומה מהמושבה האמריקנית, ואנחנו בבית רוזנטליס (רחוב הנמל 8). אמנם בדרך לשם התברברנו בנמל ובמתחם צבע טרי (לא נכנסנו, לא נראה לי שזה שווה את הכסף), ולכן לא הספקנו לבקר אצל סרז' תירוש ברחוב הצדף, אבל איך אומרים, יו קנט ווין ד'ם אול.

בית רוזטנליס נבנה בשנת 1892, כלומר ימי הטורקים, על ידי מנהל נמל יפו. זהו מבנה יפואי אופייני לתקופה העות'מנית, כולל תקרות קמורות, חללים גדולים וחלונות מקושתים. הבית נועד במקורו למגורי המשרתים של המושל הטורקי. כמה עשרות שנים קדימה, ב-1964, המקום הפך לסטודיו של הצייר משה רוזנטליס -עד מותו ב-2008. כיום מוצגת כאן תערוכה קבועה מעבודותיו. הנוף הניבט מהסטודיו שימש עבורו מקור השראה בעבודות רבות. מה שמצא חן בעיניי היו העבודות המרובעות על זכוכית, שחוברו יחדיו ויצרו תקרה מונמכת באחד החדרים. גם הנוף, כמובן, היה יכול להיות יפה – אלמלא כל הגועל נפש ההאנגרי של הנמל.


הריבועים האלה הם בעצם תקרה מונמכת


לא שייך, אבל יפואי, ומוצא חן בעיניי

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו