פוסט לפורים – להיות שרון רז

 

 

(וכך נראה יתר הפרויקט: כאן שרון רז מתחפש לשלומי יוסףוכאן יולי כהן מתחפשת לשלומי יוסף, ושלומי יוסף מתחפש אליי…. תודה לכל המשתתפים! אפשר להצטרף ולשלוח לינק)
 

קניון רמת אביב

בשנת 1997 הקימה משפחת לבייב – באמצעות אפריקה ישראל – את קניון רמת אביב, לקול מחאות תושבי הסביבה מצד אחד ואגודת ישראל מצד שני. הקניון היווה מקום של מסחר, ממכר מזון ובית קולנוע, וגם מקום של מפגש חברתי. ביולי 2009 ננטש הקניון סופית על ידי משפחת לבייב.

ביקרתי בבניין המרשים הזה כמה פעמים בשנים האחרונות. אתם תקבלו כאן מבחר צילומים, של הבניין מבחוץ, ושל הבניין מבפנים. תתרווחו בכסאותיכם הנוחים, אינכם צריכים לפלס את דרככם כמוני בין ההריסות, האבק, השבבים, קורי העכביש, הלכלוך, הריחות, הטינופת וההזנחה. שבו בנוח והגלילו בקלילות עם העכבר. זה אצלכם על המסך. בהנאה.

תודה לאח שלי על שיחת הטלפון ששינתה את הקונספט.

 

01

02
 

 

03

 

04

05

 

06

 

07

 

08

 

09

 

10

 

11

 

12

 

טוב, נו, קניון רמת אביב לא באמת נטוש. משפחת עופר קנתה אותו ממשפחת לבייב. אבל כל התמונות אמיתיות לגמרי, ומעידות שהמקום זקוק לשיפוצים קלים, ולא רק בבית הקפה.

מכאן והלאה שתי סדרות של הקניון.

הסדרה הראשונה עוסקת בקשר בין התאורה הטבעית לתאורת הקניון. במבנים נטושים התאורה בדרך כלל טבעית, פשוט מפני שאין גג.

הסדרה השנייה עוסקת במעטפת החיצונית של הקניון, ובתנועה הזורמת בו.
 

13

 

14

 

15

 

16

 

17

 

18

 

19

 

20 שילוב בין תאורה טבעית לתאורה מלאכותית

 

 

תחילת סדרה שנייה, חוץ:

21

 

22

 

23

 

24

 

25

 

 

26

והנה אנחנו נכנסים פנימה:

 

27

 

28

 

כל הצילומים צולמו על ידי, גלית חתן, בפברואר 2010.

כל הצילומים הוקטנו בגודלם ובאיכותם, בגלל מגבלות הכנסת הצילומים באתר ולמען גלישה נוחה.

כמו בכל צילומיי, אין שום התערבות פוטושופ בצילומים*, מעבר להקטנה האוטומטית ההכרחית בגודל ובאיכות.
 
* כאן קצת פישלתי: הבהרתי שלושה צילומים.
 
** המקום נבחר דווקא משום שהוא נראה לי כמו אנטיתזה מוחלטת לכל התיעוד החשוב שעושה שרון רז, ולכל מה שהוא אוהב ומעריך באדריכלות (לפחות למיטב הבנתי).

 

משני צידי הגשר: צדוק בן דוד מול מולי ליטבק

שתי תערוכות גדולות מתקיימות בימים אלה בשני אתרים סמוכים זה לזה, שכל מה שמפריד ביניהם פיזית הוא גשר אחד. ההפרדה האמנותית, הרעיונית, יש שיאמרו המהותית, גדולה הרבה יותר.

הראשונה היא תערוכת "טבע האדם" של אמן הברזל צדוק בן דוד, במוזיאון תל אביב. השנייה היא תערוכת הזכוכית ("מגמות בפיסול זכוכית עכשווי") בגלריה ליטבק.

הייתי בשני המקומות ובשתי התערוכות. הנה ניסיון להשוות ביניהן, ולאחר מכן – חוויה בתמונות, משני המקומות (כבר אני אומרת לכם: בשניהם אסור לצלם. בליטבק מקפידים יותר).
 

 

טבע האדם, צדוק בן דוד

זכוכית, מגמות בפיסול זכוכית עכשווי

איפה התערוכה

מוזיאון תל אביב

גלריה ליטבק

על המקום

המוסד האמנותי החשוב ביותר בתל אביב. ברמה ארצית, שני רק למוזיאון ישראל

גלריה פרטית, הגדולה בישראל. הסכום שהושקע בהקמת הגלריה נותר חסוי

מקורות הכנסה של המקום

תורמים (65%), מינהל התרבות, עריכת אירועים במקום (משפחת נבון שילמה 100 אלף שקל תמורת הזכות לערוך חתונה במוזיאון)

המיליונר מולי ליטבק עשה ועושה את כספו באתרי פורנו, וכעת משקיע אותו ביצירת חוויה תרבותית

מחיר כניסה

42 שקל

הנחות: סטודנט 34 שקל, בעלי מאסטרכארד זהב – חינם

48 שקל

הנחות: אזרח ותיק – 42 שקל

מתי מסתיימת התערוכה

27 בפברואר, שבת

31 במרץ, רביעי

מה רואים

התערוכה של בן דוד מתקיימת בשלושה חללים. בנוסף מומלץ לבקר בתערוכה מאוסף דוד עזריאלי, ובתערוכות הקבע

כ-75 יצירות זכוכית בחלל אחד גדול מופרד לחללים בגדלים שונים

הכי הכי

"שדה שחור" – מרבד של 20 אלף פרחי ברזל קטנטנים

"פיתוי נצחי" של לוצ'ו בובאקו (2007-8)

אתר אינטרנט

מיושן, לא נוח לשימוש

שיא החדשנות

הסברים

שלושה הסברים של האוצרת תלויים על הקירות

כל מבקר מקבל מכשיר הדרכה קולית, ובו הקלטות של מולי ליטבק, מסביר באריכות על כל פריט בתערוכה, מדוע נבחר ומיהו האמן

קטלוג (קטן, ברמת ההסברים)

ביקשתי – נאמר שאין

יש – חוברת קטנה ומושקעת

תור

באתי באמצע השבוע, לא היה – למרות הדיווחים בתקשורת. לא הזמנתי כרטיס מראש

באתי באמצע השבוע, לא היה. לא הזמנתי כרטיס מראש, למרות שמספר המבקרים מוגבל, ולכן רבים מזמינים

כמה מבקרים

למעלה מ-130 אלף

לא ידוע, אבל ראיתי קבוצות שהגיעו מכל הארץ

מומלץ

כן, אבל למה התערוכה לא יותר גדולה?

כן, אבל למה המחיר כל כך גבוה?

 עדכון אמצע אפריל 2010: בתערוכה בגלריה ליטבק ביקרו עד היום כ-60 אלף איש.
*
*
*
*
*

על התערוכה במוזיאון תל אביב

(צילום סלולרי)

שמש חורפית או ירח שמשי? אני מתבלבלת ביניהם… נראה לי שזו השמש

"אסור להתקרב", צועקת עליי השומרת במוזיאון תל אביב, מזכירה לי את צעקות ה-"No Photo" של השומרת בגלריה דל אקדמיה בפירנצה. זו שומרת על "הכל פתוח", פסל אדם ענק (כמעט פי שניים ממני) של צדוק בן דוד, ההיא שמרה על פסל דוד של מיכלאנג'לו. שתיהן מגנות בחירוף נפש על יצירות האמנות, אך נכשלות כישלון חרוץ בתפקידן. אנשים רוצים להתקרב, רוצים להנציח, רוצים להבטיח שהחוויה תיחווה במלוא החושים ותימשך כמה שיותר זמן. ולא אכפת להם שיצעקו עליהם בגלל זה.

בן דוד מציג בשלושה אזורים שונים שלוש עבודות באלומיניום צבוע שאהבתי במיוחד. שלושתן מורכבות מענפים או עלוות עצים, עגולות אך לא לגמרי, זו רק אשליה שהעין משלימה אותה. מישהו לידי מסביר לידידו: "הוא עשה את זה ככה שאתה חושב שזה כמו ציור על הקיר". לעבודות קוראים "זריחה", "שמש חורפית" ו"ירח שמשי", והן מ-2007-9. עוד עבודה שאהבתי: "אתה מדבר אליי?", השם בעצמו מביא את החיוך לפנים, עוד לפני העבודה.

אחרי שני החללים הראשונים, יורדים בחזרה למטה, לרחבת הכניסה למוזיאון, ואז עוד חצי קומה למטה, ומגיעים לעבודה המיוחדת והמרשימה, שכבר רבות נאמר עליה ונכתב עליה – אותם פרחים שחורים שתוך כדי תנועת המבקרים משנים את צבעם, מבית קברות צומח שדה פורח. כל כך מקסים ומגוון, שכולם מייד מתיישבים על הרצפה ולא זזים. מנסים לקלוט כל פעם קצת. בכל זאת, 20 אלף פרחים מ-900 סוגים. החברים באלסמיר מוזמנים לתפוס מטוס ולבוא לראות.

ממול לחלל הראשון של התערוכה מתקיימת תערוכה אחרת שלא כדאי לפספס: "דברים שבלב", מבחר מאוסף דוד עזריאלי. לא הכל עניין אותי, אבל בהחלט נהניתי מהעבודות של מאיר פיצ'חזדה, נחום גוטמן, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, לודוויג בלום, יוסל ברגנר, ראובן רובין (אני אוהבת איך שהוא מצייר עצים. לא לפספס את "כלניות בטבריה", 1948, ו"אתנחתא מוזיקלית", שנות ה-60), מיכאל גורבן (עבודה חזקה בצבעים חזקים – "מבעד לחלון", 2005).

התערוכה ממשיכה בקומה השנייה עם עבודות של אמנים שבדרך כלל אנחנו משתמשים רק בשם המשפחה שלהם, בהיותם מוכרים לכולם: פול סזאן, פייר אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קלוד מונה, וינסנט ון גוך, פול גוגן וקאמי פיסארו. רגע אחר כך אתם כבר בתערוכת הקבע, ואין שום דבר שיעיד על כך, מלבד ההסברים ליד התמונות: ציור, שם צייר, שנה, "תרומת זה וזה".
 *
*
*
*
*

על התערוכה בגלריה ליטבק

 

סטפן דאם, מצגת זנים, 2009

דייל צ'יהולי, מעכת פרסית בכתום מופז עם שפתיים שחורות, 2001

חוזה שארדייה, cuento, 2007

לינו טליאפייטרה

 

מפגן של עוצמה – זו התחושה של מי שנכנס בשערי מגדל המוזיאון, ונעמד מול הדלתות הלבנות בחיתוך האלכסוני, מחכה שייפתחו בפניו, ומאחוריהן תצוץ המערה הסודית או האנטרפרייז או אולי הבור שבו מתקבלות כל ההחלטות החשובות.

מאחורי הדלתות הללו מחכים אנשי ביטחון קשוחים, פקידות קבלה מתוקתקות, ומדריכות המלוות קבוצות ומכבירות הסברים, כאילו מדובר באירוע גרנדיוזי שצריך לדעת איך לחוות אותו. מצד שני, המחיר שגבו מאיתנו בכניסה כבר רימז שזה בדיוק מה שהבעלים חושב.

התערוכה נפתחת בחלל גדול, שקשה למצוא בו נקודת התחלה אם לא מקשיבים להדרכה הקולית. בהנחה שהרבה אנשים כבר ראו את העבודות של צ'יהולי לפני כעשור במגדל דוד בירושלים, הפסל הכי מרשים כרגע בחלל הזה הוא "צייד" של וויליאם מוריס. מעין שלד ענק מפורק לחתיכות זכוכית, שאיבריו הזוגיים (ידיים, רגליים) אינם דומים זה לזה. בכלל, זו עבודה שצריך להתבונן בה לעומק כדי לשים לב לדקויות.

בסך הכל מוצגות בתערוכה עבודות של 23 אמני זכוכית, רובם המכריע פעילים, ולכן העבודות הן מהשנים האחרונות. אחרי שעוברים שני קירות, ומרגישים לרגע מעט פרטיות, משתחררת אנחת רווחה. כאן לא צופים בנו. כאן אנחנו אלה שרוצים להיכנס לחדר הסגור בווילונות שחורים, שבתוכו שומר שבוודאי משווע לאור יום. בפנים מוצגת העבודה המרשימה "פיתוי נצחי" של האמן לוצ'ו בובאקו – יליד מורנו, אי הזכוכית האיטלקי, שעוסק בתחום כבר מגיל 15. העבודה השאפתנית, והענקית, שלו מציגה את הדילמה: מימין גן עדן, משמאל גיהינום, מימין אין אלוהים (יש מבנה DNA) אך משמאל יש שטן. לאן ללכת? איפה יותר נהנים – עם המלאכים או עם התאוות?

נראה לי שאת השאלה הזו שווה לשאול את מולי ליטבק עצמו.

מצעד הקינוחים2 – דירוג הסופלה

*** אזהרת סוכר מצורפת לקוראי הפוסט ***

ברוכים הבאים למצעד הסופלה. בחודשיים האחרונים דגמנו – וכמובן, צילמנו לפני הביס הראשון – 16 קינוחים חמים-קרים במגוון מסעדות ובתי קפה ברחבי הארץ. הרבה הרבה שוקולד באחד הקינוחים הצרפתיים המוכרים ביותר בישראל – למרות שלמיטב הבנתי בצרפת לא קוראים לו סופלה אלא מיקווי, שפירושו "חצי אפוי". בעקבות פרסום הפוסט, מאיה הפריזאית שלחה אותי לכאן, מסעדת לה סופלה מרו מון תבור בפריז, כדי לדעת מה זה סופלה צרפתי אמיתי. תלחצו על הפליי ותתענגו. לא צריך לדעת צרפתית כדי להבין.

חזרתם? יופי. הנה כמה ממצאים העולים מדירוג הסופלה:

הסופלה הכי זול (18 שקל) התברר גם כהכי גרוע.

הסופלה הכי יקר (36 שקל) אינו הכי טעים.

המחיר הממוצע של מנות הסופלה שנדגמו עומד על 31 שקל.

הצטיינו בהגשה: "קפה הלל", ואחריו "קפה קפה" ו"אשתור".

הסופלה המופרך ביותר: סטריטס.
 
המנות מדורגות מהטובה ביותר (מקום 1) לגרועה ביותר (מקום 16):
 

 

1

מקום: סגפרדו, צומת הגומא (סמוך לקרית שמונה)

מה קבלנו: סופלה, שני כדורים של גלידת פרר רושה, כדור גלידת וניל

כמה עלה: 28 + 6 לכדור גלידה (34 שקל)

איך היה: מעולה. אמנם כמעט הכי יקר מכל מנות הסופלה שנדגמו, אבל גם הכי משתלם.
 

 

2

מקום: קפה קפה, ראש פינה

מה קבלנו: סופלה, שתי ערימות קצפת וגלידה. כאן קוראים לזה "וולקנו".

כמה עלה: 32 שקל

איך היה: במילה אחת – מצוין. טוען לכתר.
 

 

3

מקום: קפה הלל, ישפרו סנטר, הדסה עין כרם

כמה עלה: 28 שקל

מה קבלנו: בתפריט היה כתוב "סופלה + גלידה". לדברי המלצרית אין גלידה, כי חורף, ובמקום זה הגיעו שתי צלוחיות קטנות של קצפת.

איך היה: נראה יפה, טעם נפלא. מלמטה ומלמעלה יש סוגים נוספים של שוקולד, אחד מהם מריר מעט יותר. מנה שהיא חוויה.

 

 

4

מקום: גרג קפה מאוד, המרינה בהרצליה

מה קבלנו: סופלה, קצפת וכדור גלידה. נראה כמו, מוגש כמו, ובכל זאת כאן קוראים לזה "פאדג'".

כמה עלה: 32 שקל

איך היה: הטעם טוב, השירות פחות, המחיר לא מוצדק.
 

 

5

מקום: קפה אשתור, תל אביב

כמה עלה: 33 שקל

מה קיבלנו: סופלה ושני כדורי גלידה וניל

איך היה: השוקולד משובח, המאפה טעים יותר הממוצע. הגלידה מתוקה מדי. המחיר טיפה גבוה בהשוואה לתמורה.
 

 

6

מקום: רולדין, ממילא, ירושלים

מה קבלנו: סופלה, גלידה, ושתי גבעות קצפת. בתפריט מדגישים: "סופלה שוקולד בלגי".

כמה עלה: 36 שקל

איך היה: פשוט, טעים.
 

 

7

מקום: הורקנוס, תל אביב

מה קבלנו: סופלה ושני כדורי גלידה.

כמה עלה: 31

איך היה: טעים בסגנון ביתי, במובן הטוב של המילה. כלומר, מרגישים שזו לא רשת.
 

 

8

מקום: מסעדת לוצ'נה, ירושלים

כמה עלה: 34 שקל

מה קיבלנו: סופלה, גלידה, חצי תות וקרם שוקולד חלב ושוקולד לבן

איך היה: המנה לא הצדיקה את המחיר.
 

 

9

מקום: קופישופ, ירושלים

מחיר: 26 שקל

מה קבלנו: סופלה עם הרבה שוקולד לבן באמצע, וגלידה.

איך היה: טעים, לפחות כמו הממוצע.
 

 

10

מקום: מסעדת שלוש הקשתות, ירושלים

מה קבלנו: סופלה, קצפת, כדור גלידה ותוספת שוקולד

כמה עלה:

איך היה: ההגשה לא אסתטית, אבל הטעם בינוני פלוס (מעל הסטנדרט).
 

 

11

מקום: מסעדת גשן (מסעדה בשרית)

מה קבלנו: שתי כוסות, באחת סופלה שוקולד ובשנייה סופלה קרמל. קערית גלידה

כמה עלה: 36 שקל

איך היה: ייחודי באופן הגשתו ובמרכיביו, הכשרות לא פגעה בטעם, אך עם זאת הרגשנו שכחוויה קולינרית המנה לא התעלתה על פני המתחרים.  
 

 

12

מקום: אלדד וזהו, ירושלים

מה קבלנו: סופלה, וכדור גלידה לבקשתנו

כמה עלה: 25 + 5 שקל לכדור גלידה (30)

איך היה: סטנדרטי למדי, אם כי באיכות גבוהה יותר משאר המנות בארוחה. הכשרות לא פגמה בטעם, המחיר כן פגם בחוויה.
 

 

13

מקום: סטריט, תל אביב

מה קבלנו: סופלה רחב ונמוך, שט בתוך רוטב קרם וניל עם בננות מלמעלה

כמה עלה: 28 שקל

איך היה: בתפריט המקורי מדברים על הגשה סטנדרטית (סופלה שוקולד חם, מוגש עם כדור גלידה), כך שלא ברור אם מה שקיבלנו הוא פרץ יצירתיות חדשני או ניסיון לחפות על משהו. התוצאה בכל אופן היתה טעם סטנדרטי מינוס.
 

 

14

מקום: קופי בין, תל אביב

מה קבלנו: סופלה עם עיטורי קרמל על הצלחת

כמה עלה: 28 שקל

איך היה: קודם כל, התאכזבנו מההגשה. אפילו מפיות לא הביאו לנו. שנית, מחיר כזה על סופלה בלבד, בלי גלידה ובלי קצפת? אכזבה שנייה. הסופלה גם לא היה חם מספיק, כאילו פחדו לשרוף אותו, אז הוציאו שתי דקות לפני הזמן. הסיבה היחידה שלא נתנו להם את המקום האחרון – הסופלה בכל זאת היה טעים.
 

 

15

מקום: טל בייגלס, סינמה סיטי, צומת גלילות

כמה עלה: 28 שקל (מחיר אחיד לכל הקינוחים)

מה קיבלנו: סופלה בלבד

איך היה: טעים אבל מאכזב מאוד ביחס למחיר
 

 

16

מקום: קפה נטו, תל אביב

מה קבלנו: סופלה בלבד

כמה עלה: 18 שקל

איך היה: שרוף מדי, הגשה סתמית, מאכזב ביותר. מסקנה בנאלית: מה שזול, יקר. מסקנה נדיבה: אולי סתם לא היה היום שלנו, ושלהם.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 93 שכבר עוקבים אחריו