הטוב, הרע וניר צוק

בשבת האחרונה, באמצע כל האדריכלות של "בתים מבפנים", החלטנו לשבת ב"נועה" של ניר צוק. כל כך הרבה שמעתי על הביסטרו היפואי הזה, גם ראיתי אותו מבחוץ, הצצתי פנימה, אבל לאכול, עד היום לא אכלתי. והנה נפלה ההזדמנות לידיי. נפלה, והתרסקה.

זה התחיל בזה שלמקום אין מארחת, ולמלצרים אין מושג אם יש שולחן פנוי או לא, והאם יש שולחן שהנה הוא כבר משלם. אני לא הייתי מספיק אסרטיבית, אבל מישהי שהגיעה אחריי הכריחה את המלצרים להתאפס על עצמם, וכך התגלו בן רגע שני שולחנות פנויים. אמנם השולחן שלנו טרם פונה ונוקה, אבל מילא, התיישבנו.

עבר הרבה זמן עד שמישהו בא לסלק חלק מהכלים. בכוס היין עדיין נח טיפ של 10 שקל. נראה לי קצת נמוך בהתחשב במחיר של ארוחה במסעדה, אבל אני לא נכנסת לכיס של אחרים. לאט לאט פונו עוד קצת מהכלים. אחר כך הגיעה מישהי לנקות את השולחן המלוכלך עם מפית נייר בלבד. אני לא מאלה ששמים לב לדברים כאלה, אבל אימא שלי כן. עבר קצת זמן עד שהיא הצליחה למצוא מלצר ולבקש ממנו שינקה עם שפריץ. בכלל, לא היה ברור מי המלצר שלנו, כל פעם מישהו אחר עבר ושם לב או בעיקר לא שם לב.

למשל, בזמן הפינוי של הכלים המלוכלכים מהלקוחות הקודמים, התפנו עוד שני שולחנות. הם נוקו, ואחד העובדים דאג לשים עליהם מפיות וסכו"ם. מאיתנו הוא התעלם. אנחנו לא קיבלנו מפיות וסכו"ם עד שהביאו לנו את לחם הבית, וגם זה – רק בגלל שביקשנו. אגב, לחם הבית הוא נקודת האור היחידה בכל הביקור ב"נועה": פשוט מעולה.

למנה ראשונה הזמנו פוקצ'ה עם עגבניות וגבינה בולגרית (לא סגורה על הגבינה, אולי פטה), ולמנות עיקריות הזמנו אותו דבר – טלייריני עם פטריות בשמנת (הטלייריני נראה בדיוק כמו טליאטלה או פטוצ'יני). בנוסף הזמנו קנקן מים. למרבה הצער, המנה הראשונה והמנות העיקריות הגיעו יחד. אבל יותר מצערת הייתה העובדה שהפוקצ'ה הגיעה שרופה, וכדי "להפחית" את הנזק שברו אותה בקצה, שלא נראה כמה שרוף העסק. החזרנו אותה למטבח.

המנות הגיעו בצורה מוזרה: שלי היתה חמימה עם המון פטריות, של אימא שלי היתה קרה כמעט עם אפס פטריות. המנה שלה נשלחה לחימום, חזרה רותחת כמו שצריך, אבל עדיין בלי פטריות. "הלוויתי" לה כמה פטריות. ממילא המנה שלי התקררה עד ששלה הגיעה.

אחרי האוכל רציתי להזמין קפה, אני מכורה, אבל אימא שלי לא התלהבה מהרעיון. לא התחשק לה להמשיך לשבת שם, במקום הלכאורה כל כך מקסים, מקום של שף מוכר וחביב, שאין שום סיבה לחשוב שככה יתנהגו בביסטרו שלו. אגב, זה לא היה כך רק אצלנו: בשולחנות לידינו חיכו זמן רב עד שלקחו מהם את התשלום, ובשולחן אחר קיבלו חשבון שוב, אחרי שכבר שילמו… בהפרש של כמה דקות, בחור אחד צעיר (דווקא נראה נחמד), לא מלצר, הסתובב אבוד עם שתי צלחות של הזמנה שנדרשו שלושה עובדים כדי להבין למי היא מיועדת. הבלגן חגג. פתאום הטיפ הקטן מתחילת הביקור נראה הגיוני.

בשולי הדברים אומר שאמנם אהבתי את העיצוב – מעין סמטת רחוב מגניבה וקולית – אבל שטיח הפרחים שנתלה ליד התקרה, מסכם היטב את החוויה: FUCK.

* * *

כאמור, בלי קפה אחרי האוכל אני לא יכולה, ולכן החלטנו ללכת לשתות אותו במקום אחר. קודם שהגענו ל"נועה" ראיתי מקום שמצא חן בעיניי, נפוליאון שמו, ממש בכיכר שליד הכנסייה, בלב יפו העתיקה. הכיסאות היו דומים להפליא לכיסאות ב"נועה", אבל כל השאר לא דומה בכלום: שירות אדיב, מהיר, מחויך, בדיוק כמו שמקום שרוצה שיחזרו אליו צריך להתנהל (המלצר הזכיר לי מתמודד מאחת העונות הראשונות של "פרויקט מסלול" האמריקאי).

הזמנו קפה ועוגות, הכל הגיע בכלים מקסימים וחמודים, היה טעים ביותר (צפו אזכור ב"מצעד הקינוחים" הבא) ועל המפיות היה כתוב "קורדליה – נועה – JAFFA – ניר צוק". מה מתברר? שבית הקפה-פטיסרי הזה שייך לצוק גם כן. ממש אימפריה הבחור הזה! אבל איזה הבדל… המקום הפחות מוכר, הפחות "נחשב", הוא המקום הנעים והמקסים באמת.

* * *

ניר צוק בנה לעצמו שם טוב, קורדליה היא מסעדה מוצלחת וגם תוכנית הטלוויזיה שלו היתה טובה לסוגה. אבל תחקיר אינטרנטי קצר על "נועה" מראה שאני לא לבד בחוויה שעברתי, ובתחושות שלי בעקבותיה. ובאמת שחסכתי פה בתיאורים, למשל של הגעת התפריטים ומצב השירותים.

האם לא הגיע הזמן לבדק בית ולשינוי?

יפו פינת מיין

ספר תפילה פתוח, מנורה עם שבעה נרות בשבעה קנים, צילום שנערך ביום שבת, איפה זה יכול להיות אם לא אצל יהודים? אצל יהודים משיחיים, כמובן. מה מסגיר אותם? העובדה שהנרות דולקים. וגם העובדה שאנחנו בכנסייה, כנסיית עמנואל (בר הופמן 15, יפו).

את הכנסייה תכנן האדריכל פול פרדיננד גרוס מהאנובר, גרמניה, בשנת 1904. השם עמנואל ניתן קצת אחר כך, וזה קשור לספר ישעיהו, לישו ולמילים "עימנו אל" (האל איתנו). מדובר במבנה ניאו-גותי, שמנוהל על ידי אנשי הקהילה הלותרנית הסקנדינבית. יש בו חלונות ויטראז' מיוחדים ועוגב מהגדולים בארץ (אבל לא כל כך מרשים כמו שאומרים. אם הסתובבתם קצת באירופה, אז כבר ראיתם מרשימים ממנו). באף אחד מהחלונות, או בכלל בחלל הגדול, אין סמל נוצרי מובהק ובמיוחד לא צלבים. מעניין.

הביקור כולו נערך במסגרת אירועי "בתים מבפנים", חינם חינם, מיסודם של אלון בן נון ואביבה לוינסון המצוינים. אבל לפני שממשיכים, הנה קצת תמונות מהכנסייה:

עד היום לקחתי חלק רק בגרסה הירושלמית של "בתים מבפנים", והפעם לראשונה החלטתי לנסות את הגרסה התל אביבית, או ליתר דיוק, היפואית. מתברר שהיתה בעיר מושבה אמריקנית, והיא נוסדה באמצע המאה ה-19. על ספינה שבתחתיתה בתי עץ מפורקים עלו 157 איש אישה וילד (שלושים ומשהו משפחות), שבאו לעזור ליהודים להקים מדינה, עוד לפני שהיהודים ידעו שהם רוצים פה מדינה.

עד לפני 30 שנה בכלל חשבו שזו מושבה גרמנית. אבל אז באו היסטוריון ואדריכלית שימור ערים, ד"ר ריד וג'ין הולמס, וגילו את האמת. מאבק שלם הם ניהלו על מנת שהמדינה לא תהרוס את המתחם – ששימש כאזור צבאי – המון בכירים היו מעורבים בנושא, וב-2002, רגע לפני שהבולדוזרים הגיעו והקניון-חניון הבא התחיל להיבנות, ההולמסים ניצחו. הם רכשו את אחד המבנים, מנעו את הריסתו והריסת שכניו, שיפצו את המבנה ורכשו עוד אחד. הוא בן 93, היא בת 75 פלוס, והם ההוכחה הטובה ביותר שלפעמים חלומות מתגשמים ולא רק בפקקטע-נולד.

למבנה קוראים "בית הידידות מיין" (אוארבך 10), והאדריכל המקורי שלו היה וונטוורת' (1866). כיום יש כאן מרכז מורשת וסטודיו של הצייר יהונתן כיס-לב. התחלנו את הסיור בהרצאה של יהונתן – שסיפר לנו, למשל, שהגרמנים שהחליפו את האמריקנים גורשו על ידי הבריטים לאוסטרליה – המשכנו אל ג'ין, אחר כך היה מדריך של "בתים מבפנים" שלא קלטתי את שמו, אבל הסביר יפה על מדינת מיין והחלומות של תושביה שבאו לכאן, ליפו, ולסיכום פגשנו את ד"ר ריד.

הנה המבנה מבחוץ, תמונות של ציוריו של כיס-לב, פריטים מהמאה ה-19-תחילת המאה ה-20, וגם קצת פטריוטיות מיינית. וזה אתר האינטרנט של בית הידידות.

הביקור במושבה האמריקאית-גרמנית הסתיים בבית עמנואל (ארמון הברון, אוארבך 8), שלא ידוע על ידי מי תוכנן, אך ידוע שהיה זה מתישהו בין השנים 1880-1866. בהתחלה היה זה בית עץ דו-קומתי, אחר כך בית ספר אנגלי לבנות, ארמון רוסי, בית חולים לנזקקים, מלון פאר ומשרד צבאי. כיום פועלת בו אכסניה של קהילת היהודים המשיחיים, הוא בנוי כולו אבן, יש לו כמה קומות וגג דו מפלסי עם נוף מהמם. למעלה חיכה לנו דימה, בבגדים של גביר מתחילת המאה ה-20, והסביר כמה דברים שכבר ידענו, וקצת דברים חדשים.

אחרי התמונות מבית עמנואל, ומהגג שלו – קצת תמונות מהשכונה. כפי שאפשר לראות, השיפוצים טרם הסתיימו. אגב, בקצה השכונה עתיד לקום פרויקט מגורי יוקרה, וילג' משהו. לא מוצא חן בעיניי.

קפיצה קטנה דרומה מהמושבה האמריקנית, ואנחנו בבית רוזנטליס (רחוב הנמל 8). אמנם בדרך לשם התברברנו בנמל ובמתחם צבע טרי (לא נכנסנו, לא נראה לי שזה שווה את הכסף), ולכן לא הספקנו לבקר אצל סרז' תירוש ברחוב הצדף, אבל איך אומרים, יו קנט ווין ד'ם אול.

בית רוזטנליס נבנה בשנת 1892, כלומר ימי הטורקים, על ידי מנהל נמל יפו. זהו מבנה יפואי אופייני לתקופה העות'מנית, כולל תקרות קמורות, חללים גדולים וחלונות מקושתים. הבית נועד במקורו למגורי המשרתים של המושל הטורקי. כמה עשרות שנים קדימה, ב-1964, המקום הפך לסטודיו של הצייר משה רוזנטליס -עד מותו ב-2008. כיום מוצגת כאן תערוכה קבועה מעבודותיו. הנוף הניבט מהסטודיו שימש עבורו מקור השראה בעבודות רבות. מה שמצא חן בעיניי היו העבודות המרובעות על זכוכית, שחוברו יחדיו ויצרו תקרה מונמכת באחד החדרים. גם הנוף, כמובן, היה יכול להיות יפה – אלמלא כל הגועל נפש ההאנגרי של הנמל.


הריבועים האלה הם בעצם תקרה מונמכת


לא שייך, אבל יפואי, ומוצא חן בעיניי

איסטנבול פגיעה (חלק ב')

את היום השני הגדרתי לעצמי כיום הכי איסטנבולי שיש, לטוב ולרע. לרע, כי במשך שעה התברברנו בכיכר טקסים כשחיפשנו תחנה של קו אוטובוס לאיה סופיה, וכל איסטנבולי ואיסטנבולית אמרו לנו שם של קו אחר, במקום אחר. לטוב, כי בסוף לקחנו מונית שעלתה 15 לירות, בארץ על מרחק כזה היינו משלמים הרבה יותר. ואז ביקרנו באזור הכי מרתק בעיר.

אם היינו הולכים לפי הסדר וההיגיון הגיאוגרפי, היינו מתחילים את היום במסגד הכחול, ממשיכים לאיה סופיה ומסיימים בארמון טופ קאפי. אבל אני חשבתי שצריך להפריד בין שתי החוויות הגדולות, כדי לא לחוש overwhelmed, ולכן המסגד שימש כהפוגה באמצע. בסופו של דבר, בזכות המסגד הגענו למבנה המוקדש לכל הסולטנים, סוג של מסגד קטן שבו יש מעין ארונות קבורה לכל סולטן וסולטן (לא מצאתי על זה אף מילה באינטרנט), וראינו עוד כמה מבנים מעניינים מסביב.

ולמה בזכותו? כי כדי להיכנס, נשים צריכות לכסות את ראשן במטפחת או בצעיף, ואני שכחתי את שלי במלון. לא היתה ברירה, אלא להתחיל לשוטט ולחפש חנות או דוכן שימכרו את הסחורה המבוקשת. ההיגיון אמר לי שהטורקים סוחרים טובים, ולכן בטוח אמצא את מבוקשי במהירות. ובכן, מהר זה לא היה, ונזקקתי להכוונה במשרד המידע לתיירים (אותו היה הרבה יותר קל למצוא), אבל העיקר שבסוף היה לי צעיף כחול לביקור במסגד הכחול.

אגב, המסגד נקרא כך בשל האריחים הכחולים מהעיר איזניק, שמצפים את קירותיו הפנימיים – אם כי הצבע דהה במהלך השנים, וכיום השם לא ממש מוצדק. באותה מידה היה אפשר לקרוא לו "המסגד האדום", על שם השטיח האדום הענק שמכסה אותו (צריך להוריד נעליים בכניסה). מה שאי אפשר לקחת ממנו – אפילו לא ברעידת אדמה – זה את ששת המינרטים המאפיינים אותו, בעוד שלכל מסגד "רגיל" יש רק ארבעה מינרטים. קירות המסגד מקושטים בפסוקים מהקוראן שנכתבו על ידי גדול הקליגרפים באותה עת, סייד קאסים ג'ובארי – תוכלו לראות זאת כאן באחת התמונות.

פירוש המילים "איה סופיה" הוא חוכמה אלוהית, והחוכמה היתה כפי הנראה לבנות לגובה של 56 מטר וקוטר של 31 מטר, להפוך את המקום מכנסייה למסגד ואז למוזיאון. למעשה, זו היתה הכנסייה הגדולה בעולם במשך אלף שנה, עד שבנו את כנסיית סנט פטרוס בוותיקן. שתיהן כנסיות גדולות, בשתיהן יש השקעה אמנותית ואדריכלית עצומה, כמעט בלתי נתפסת, אבל לגמרי ברור איפה התורמים ממשיכים לשפוך את הכסף ואיפה זקוקים לכסף של התיירים.

בבואנו למתחם טופ קאפי נכנסנו בטעות בשער הראשי, המוביל לפארק גולנה – גנים המשתרעים עד לנקודת התצפית על הבוספורוס. באמת היה מוזר להיות במקום שכמעט כולו מקומיים ולא תיירים, ולא למצוא את הכניסה לארמון בשום שלב, אבל בכל זאת לא עליתי על הטעות, מה גם שהיה ממש נחמד ופורח, ושוב זכינו לראות כמה דברים מעניינים שאם הולכים במסלול ה"רגיל" לא מגיעים אליהם.

בסופו של דבר אכן הגענו לארמון טופ קאפי (בטורקית: "ארמון שער התותח". אכן מקום תותחי), מבנה המגורים הרשמי של הסולטנים העות'מאנים, והמרכז האדמיניסטרטיבי של האימפריה העות'מאנית במשך כמה מאות שנים – מ-1465 ועד 1853. המתחם מחולק לכמה חצרות, יש גנים ענקיים, מזרקות, נוף לים, והרבה פביליונים סופר-מושקעים, מחופי אריחים מצוירים בשלל דוגמאות. בעינינו מצא חן במיוחד פביליון בגדד.

בחנות המזכרות מוכרים, בין היתר, DVD של סרט בשם טופ קאפי. זה נראה כמו בדיחה, אבל רשמתי לעצמי לברר במה מדובר. ואכן, כשחזרנו לארץ גילינו שזה סרט של אולפני MGM מ-1964. ממש במקרה, שידרו אותו בערוץ MGM בבוקר שבת האחרונה. עיקר העלילה הוא ניסיון לגנוב מהארמון את הפגיון של הסולטן. אני גנבתי שעות שינה, הבנזוג נהנה.

היום הראשון – כאן.

ביציאה מארמון טופ קאפי – המרוחקת כמה מאות מטרים מהכניסה דרכה הגענו – ראינו את המזרקה של הסולטן אחמט השלישי, שמשלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה. המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו