יאללה, תתניעו


*
"ליד העץ, שער ברזל גדול וזו הכניסה לבית הקברות הקראי. השער נעול, אך אם תמשיכו מערבה, בשביל, תגלו מדרגות שמתפצלות שמאלה. טפסו בהן עד שתגיעו לשער צדדי. זו כניסה נוספת לבית הקברות. בהמשך המדרגות ישנה נקודת תצפית מרהיבה מהמצפור באבו טור. תוכלו לראות ממנה את גיא בן הינום ואת ירושלים בכל תפארתה. רדו חזרה לשביל, והדרך מתחברת עם רחוב רגוע בשכונת ימין משה, ומשם תצפית נוספת ומרהיבה על חומת העיר העתיקה".

אתגר לקוראי הבלוג: איך אבו טור מתחבר לימין משה?

כידוע לקוראים, אני חובבת טיולים, וכמה שלא אתמיד בהם, עדיין יש במדינה שלנו עוד המון מקומות שלא ראיתי או שלא ידעתי על קיומם, שלא לדבר על הזנחת הדרום הקבועה שלי.

בגלל זה אני תמיד שמחה לעיין בספרי טיולים ולקבל מהם רעיונות. יש ספרים ממש מושקעים, שמספקים כמה תמונות מאותו מקום, נותנים הסברים היסטוריים, והוראות ההגעה שלהם מדויקות. ויש ספרים שנותנים תמונה אחת, הסבר כללי שהוא יותר סיפור אנקדוטלי, ואם תנסו להגיע למקום מסוים בעקבות ההנחיות שלהם בלבד, תמצאו את עצמכם על הגבול. "נגיעת מקום 2" של דובי זכאי שייך לסוג השני.

יש בספר הזה כמה רעיונות שכבר מימשתי (תמיד כיף להגיד לעצמי "כבר הייתי שם"). יש בו גם כמה רעיונות טובים לעתיד. אבל למרות שהוא מוגש בצורה כזו שנוח לקחת אותו לטיול – נקודה שספרי טיולים רבים נכשלים בה – עלתה ממנו התחושה שאני עלולה לנסוע קילומטרים רבים בשביל מטרה סתמית לחלוטין. לא כל התמונות שכנעו אותי בייחודיות של מקום מסוים, וגם מהטקסטים לא ממש הבנתי איזו חוויה מיוחדת מחכה לי, הטיפים היו מאווררים מדי. בעיקר היתה לי תחושה שזהו ספר "טיולי תוספת" לטיול העיקרי.

למשל: אם אני מתכננת לנסוע לצפון לבקר את סבא, אני יכולה לקחת את ההמלצה של זכאי, ולעצור בדרך בנבי יושע – המקום שהמוסלמים מציינים כקברו של יהושע בן נון. אבל אם הייתי רוצה לטייל ביום שלמחרת, לא הייתי נוסעת לנבי יושע במיוחד. באופן דומה, אבקר ב"עין ליאור", מקום מקסים שלא הייתי יודעת עליו לולא זכאי, רק אחרי שבחרתי יעד עיקרי – ולא להפך, כלומר לא הייתי בונה טיול שעין ליאור הוא השיא שלו. ואז מה שקורה הוא שהספר לא באמת עוזר לי לתכנן טיול, אלא מהווה תוספת בלבד לתכנון על סמך אינטרנט/ספר אחר.

אם כבר הדוגמה של עין ליאור, אז הנה נקודה שבה זכאי מצליח לבלבל אותי: בחלק של הטקסט הכללי הוא ממליץ לבקר ביער ביריה. בחלק של ההמלצות הוא ממליץ על יער הבעש"ט (כפי הנראה חלק מקבוצת יערות ביריה). עם כל הכבוד לפורמט, היה עדיף שההמלצות ירוכזו במקום אחד.

אבל אני לא רוצה להמשיך לבלבל לכם את השכל – אם הכל ילך בסדר, עוד שבועיים אביא לכם משם תמונות, וסיפורים מעניינים יותר. זכאי הביא רק תמונה אחת, והיא כנראה היפה ביותר שאפשר היה להשיג מהמקום, אבל בטוח שיש עוד מה להראות ולהגיד.

וזו הבעיה העיקרית השנייה שלי עם הספר: אני בוחרת יעדים לפי מראה עיניים, וחלק מהתמונות ממש לא עשו לי חשק להזיז את הישבן מהספה (גן הקבר, מקורות הירקון, יער שוהם). הן יפות בתור תמונה שלישית-רביעית, אבל לא כשיש לך רק תמונה אחת לכל מקום. אחרות היו יפות, אבל לא ייחודיות מבחינה נופית.
תמונות שבכל זאת עשו לי את זה:
*
*

מוזיאון אוצרות החומה בעכו. התמונה לקוחה מתוך אתר המוזיאון, והיא דומה לזו שמוצגת בספר. באתר יש עוד מגוון גדול של תמונות ששכנעו אותי ששווה לבקר.
*
*

המוזיאון באכסניית השומרוני הטוב. זו התמונה שמופיעה בספר, לקחתי מאתר nrg, שם הופיעה ההמלצה לראשונה בנובמבר 2009. אגב, קטגוריית ההמלצות של הטיול הזה לא ממליצה בעצם על כלום. אבל זכאי לא רצה לשבור את הפורמט, אז נשארנו עם סתם טקסט.
*
*

נוטרדם דה ג'רוזלם – מקום שאני ממש חייבת לבקר בו. התמונה הזו לקוחה מהמועצה לשימור אתרים, והיא דומה מאוד לזו שמופיעה בספר.
*
*

נתיב המוראלים בקיבוץ אור הנר – שני אמנים ארגנטינאים הגיעו במיוחד לקיבוץ הדרומי כדי להכין כמה עבודות ענק מרשימות. זה הצילום מהספר.
*
*

כנסיית האושר, על הר האושר. נבנתה ב-1937, בעלת שמונה צלעות, שכל אחת מהן מוקדשת לפסוק אחר. התמונה לקוחה מ-ynet (המתחרה של nrg, המעסיק של זכאי), ושם גם מצאתי את שעות הפתיחה שכלל לא מופיעות בספר: כל השבוע, ‭.17:00-14:30 ,12:00-8:00‬
*
*
נגיעת מקום 2 – דובי זכאי. הוצאת מעריב, 2010. 203 עמ'. מחיר רשמי: 92 שקל

הילדה הזו היא אני

לרגל שבוע הספר, איתמר זהר ביקש פוסט על ספר הילדים האהוב (כאן הפרויקט המלא של איתמר), ואני התחלתי לשבור את הראש:

בתור ילדה קראתי כל כך הרבה ספרים – את ספריית הילדים של הקיבוץ סיימתי תוך שנה, וצריך לקחת בחשבון שבקרתי שם רק בחופשים – כך שממש קשה לבחור ספר אהוב אחד. האם זה יהיה הספר החתום הראשון שלי, "לאן נעלם קפטן קוק" של דבורה עומר? או הספר החתום השני, "הציפור הלבנה" של שלמה אבס, שממש הערצתי בילדותי?

או "הילד הזה הוא אני", כי פעם דני קרמן בא לבניין שלנו לבקר שכנים, וקראו לי במיוחד לבוא לפגוש אותו, כי חיפשו ילד שבטוח קרא את הספר, והיה ברור שזו אני? או אולי "אליפים", כי מאוד הרשים אותי לגלות שאסתר שטרייט וורצל גרה בבית הפרטי עם הבריכה שצמוד לבניין של דודה שלי? (הבית ההוא כבר נהרס, בנו שם בניין). אגב, גם השם שלה מאוד הרשים אותי. שטרייט וורצל, איזה שם!

מאוד אהבתי שהקריאו לי את "הבית של יעל". ספרי "רמונה" היו הראשונים שנגעו לי בלב, אחר כך היה זה "אורה הכפולה", שהרשים אותי כל פעם מחדש ובאמת היה אחד האהובים. אבל אולי כדאי לבחור דווקא בסדרת "מרים" (מר יואף, מר גדליהו, מר בולמוס, מר טמבל) בגלל הערך הרגשי – בכל פעם שסבתי ז"ל באה לבקר אצלנו, נהגה להביא לי ספר נוסף בסדרה, עד שהיו לי כמעט 15 ספרים.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ובאמת אהבתי כל כך הרבה ספרים – וגם קראתי אותם יותר מפעמיים. מכל ספריי השכלתי, אבל יותר מכולם בלט "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא, הספר שהיה שייך במקור לאימא שלי ולאחיה כשהיו ילדים, ותמיד חיכה לי בחופשות בקיבוץ. לו הייתה זכות ראשונים לפני כל ספר בספרייה.

מעבר לסיפורים המשעשעים (צירציר הצרצר הקולני היה כוכב) ולאיורים המקסימים, נמשכתי לרעיון שיכול להתקיים קשר ידידותי בין מבוגר לילד, גם אם המבוגר הוא לא ההורה. אמנם לי אף מבוגר לא כתב מכתבים, אבל הידיעה שזה אפשרי הפעימה אותי, ודמיינתי כאילו אני היא ליאורה, ובורלא כותב אליי.

בספר הזה גם התוודעתי לראשונה לרעיון המכתבים, ומייד התחלתי ליישם עם חברות, אפילו שהן גרו איתי באותו בניין. העיקר שיהיה מימד של הפתעה – מישהו חשב עליי, המציא דברים במיוחד בשבילי… אגב, עם חברה אחת זה נמשך עד לצבא (הגעתי הביתה פעם בשבוע. מדי ראשון היה לי מכתב משעשע לדרך).

בורלא כתב כדי לספר (ולשמח) ולא כדי לכתוב, וההבדל, גם אם הוא דק, משמעותי בעיניי מאוד.
*
*
*
*
ולכבוד שבוע הספר, הנה גם המלצה אחת, שפרסמתי במקור ב"ליידי גלובס":

היו ימים שנשים קוראות נחשבו לנשים מסוכנות – ידע הוא כוח, וגברים לא רצו שנשים ישתחררו מהפטרונות הפטריאכלית. היו ימים שקריאה לא נועדה להנאה – והם נמשכו כמעט עד המאה ה-18. אבל אז באו הימים שנשים קראו, נהנו, וגם צוירו תוך כדי – על ידי מיטב הציירים האירופאים, ובהם ורמיר, רמברנדט, מאנה ואפילו מיכלאנג'לו.

הסיפורים שמאחורי הציורים קובצו על ידי ד"ר שטפן בולמן בספר המקסים "נשים קוראות בציור ובצילום", והוא אף הוסיף להם פרשנות אמנותית. ביקור באחד המוזיאונים הגדולים באירופה (אופיצי, ד'אורסיי, רייקסמוזיאום) הוא חוויית פוסט קריאה מומלצת.

שניים מהציורים האהובים עליי:


מזבח פורטינרי, הוגו ון דר חוס, 1476 (חלק ימני מתוך טריפטיכון. הקדושה מרגריטה, מריה מגדלנה ושתי נשים לבית פורטינרי, מנהל בית המסחר של משפחת מדיצ'י בברוז')


מדאם פומפדור, פרנסואה בושה, 1756 (עם הכלב הבלתי נמנע)

מתיקותו של החטא

אחרי שנים של מלצריות ותפריטים, קצת מוזר להיכנס לחצר, לבחור שולחן, ואז לבחור גם את ארוחת הבוקר מתוך בופה. אבל ברגע שעושים את השינוי התפיסתי, מבינים את הצד הכייפי שבחוויה. כל כך כייפי, שכבר כשביקרתי ב"חטאים מתוקים" בפעם הראשונה, תכננתי את מי אקח לשנייה (בינתיים הרשימה עומדת על ענבל, מרים ואימא).

למקום הגענו בהזמנת הבעלים, ולא ממש ידענו למה לצפות. זה דבר אחד לקרוא באינטרנט תפריט עמוס, ודבר שני לראות את כל המנות מול העיניים. עם כל הסלטים והמאפים, בהתחלה הרגשתי כמו בארוחת בוקר של מלון בוטיק, רק שלא היה לי חדר לחזור אליו ולנוח אחרי האוכל. אחר כך נשמתי עמוק, והתחלתי להעמיס על הצלחת המלבנית. המנה המנצחת, זו שהיכתה בשנינו, כמו Beat It של מייקל ג'קסון שהתנגן ברקע: טוסט הגבינה הקריספי. והסלטים. אוי, הסלטים. גבינות הן הצד הפחות חזק, אבל מי צריך אותן בכלל. באמת! (טוב, הבנזוג שלא אוכל ירקות, היה צריך. במקום זה הוא טעם את כל המאפים, וכך גילינו את הטוסט).

בסיום הארוחה, לפני הקפה והעוגיות, שוחחנו קצת עם הבעלים, רועי. בשנתיים האחרונות יצא לי לפגוש בעלים של כמה מקומות, וזה היה מעניין, כי עד אז בכלל לא חשבתי על בעלים כשיצאתי לאכול. גם היום, אף פעם אין לי מושג אם הם נמצאים במקום או לא (הרבה פעמים הם כן), אני לא ממש בודקת האם הם שמים את הנשמה שלהם או לא, הם לא באים לבקר אותי בשולחן, וגם אותי לא ממש מעניינת האכפתיות שלהם. אותי מעניינים האווירה, האוכל, השירות והאנשים. כמובן שמאחורי כל זה נמצאים הבעלים, במלוא מובן המילה, אבל אף פעם לא דחוף לי להרגיש את זה. ואז אני פוגשת אחד מהם, ולמשך שבוע-שבועיים אני 'נכנסת לזה' לגמרי.

בשיחות איתם עולה שאין להם כמעט חיים פרטיים, אבל הם מבסוטים מזה. חלקם בחרו לפתוח מקומות כשרים, גם כי זה משתלם מבחינה עסקית (אין כמעט כשרות בתל אביב, וככה יכולים להזמין מהם למשרדים או לקיים אצלם אירועים לעובדים, כי כידוע ברגע שאחד אוכל כשר…), וגם כי זה מאפשר להם לבלות עם המשפחה בסופשבוע. אלה גם שתי הסיבות העיקריות לכך ש"חטאים מתוקים", הממוקמת בקצה רחוב שבזי, היא כשרה. "אני מעדיף לעבוד חמישה וחצי ימים בשבוע", אומר רועי, "במקום לחיות על יום וחצי של תיירות לנווה צדק".

לא שאלנו כמה עולה להחזיק משגיח כשרות. כן שאלנו למה במקום מלצריות יש בופה. "אני לא אוהב מקומות של שואו אוף ומלצריות כוסיות", משיב רועי. הדוגריות הזו היא כנראה בגלל שהוא אחרי לילה ארוך ללא שינה – משתיים בלילה הוא ער, עובד במטבח כמעט לבד, כדי להכין את כל המטעמים של שישי בבוקר. הוא עושה את זה כבר שנתיים וחצי, מאז פתיחת הבופה לאנץ'. בשמונה השנים שקדמו לזה "חטאים מתוקים" היה "רק" חנות וקייטרינג. בהתחלה אפו את העוגיות לבד, אחר כך העבירו את האפייה לירושלים, למפעל שמעסיק 30 עובדים.

כשתל אביב חגגה יומולדת 100, רועי הוציא קופסאות עוגיות מיוחדות – שנמכרות במקום גם היום. השלב הבא, כפי הנראה, הוא פתיחת מקום שני. הלוקיישן כבר נבחר, אבל זה עדיין במשא ומתן. השאלה שלנו הייתה איך אפשר לנהל שני מקומות בו-זמנית, כשאתה אוהב להיות מעורב בכל הפרטים הקטנים, והתשובה הייתה אכן, בעיה. שתיפתר כשיגיע הרגע.

בינתיים זו השעה ליהנות מהבראוניז המעולים, מצטייני הקינוחים בסוף הארוחה. ואגב, כאילו לא הספיק לנו כל האוכל הזה, קיבלנו בנוסף גם צלחת עוגיות מעולות, דגימות ממה שנמכר במקום (בשביל השתייה והעוגיות כן יש מלצרים). למטה, בתמונה, סימנתי בעיגול את הפייבוריטיות שלנו.

אני אוהבת את נווה צדק. אני אוהבת ארוחות בוקר טובות. והאמת היא שבהרבה מקומות אני מתאכזבת מהפשטות או מהתמחור. פה לגמרי הרגשתי חמישה כוכבים, כך שכמו שציינתי בהתחלה – תהיה פעם שנייה.

(בופה ראנץ' באמצע השבוע: 50 שקל – אוכל יותר רציני, כמו מרקים, סושי, דים סאם, אגרול, אנטיפסטי וממולאים.

בופה בראנץ' בשישי: 69 שקל – כאמור יותר סלטים, מאפים ולחמים)

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו