באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי

הביטוי השחוק קובע שכל העולם במה, אבל אני חושבת שאפשר גם לומר שכל רחוב הוא מוזיאון.

כל רחוב, אפילו הפשוט ביותר, יש בו את הייחוד שלו, האופי שלו, השפה שלו, שפת המדרכה שלו, הטיפוסים שצועדים עליה או על הכביש – כל אלה יחד מנציחים מציאות שיום אחד תהיה היסטורית. וכמו שהיום אנחנו מסתכלים על הציורים של האדם הקדמון במידה מסוימת של עניין והתפעלות, יום אחד זה יקרה לבאים אחרינו (אם עוד יהיה פה כדור הארץ, ואפקט החממה לא ידפוק פה את הכל) – והם יביטו בעיון רב בקירות גרפיטי, קטעי בטון שיוצבו במוזיאונים, וינסו להבין את האמנות הפוסט-שמוסט-גוסט-מודרנית האמיתית.

האמת היא שלא צריך לחכות כמה מאות כדי להבין את התרומה שיש לאמני הגרפיטי, אותם אנשים שמעשירים את החוויה שלנו ברחוב, מספקים לנו מוזיאון חינם – וזאת כמובן בתנאי שהם מוכשרים, והרי לא כולם כאלה. אני לא מדברת על אנשים כמו קית הרינג, או להבדיל רמי מאירי או דורון וינר, שכבר הפכו את זה למקצוע, אלא על אלה שעדיין מציירים על קירות בחשכה או על קרונות רכבת ישנים באירופה. אלה שיש להם מסרים להעביר, לאו דווקא במילים, אלה שהציורים שלהם לא "נחמדים", וגם אלה שכל מה שהם רוצים זה קצת להצחיק אותנו.

אני אוהבת את אמנות הגרפיטי, כשרואים בה את הכישרון. ראיתי את זה לראשונה ברומא ב-99', ומאז אני לא מפסיקה להסתכל ולחפש. בישראל מצאתי קצת פחות דברים מעניינים, יותר יציאות קטנות ופחות יצירות גדולות, ובכל זאת, גם כאן יש הבלחות. ושוב, אני לא מדברת על פרויקטים ברשות, כמו ציורי הקיר בבריסל או בירושלים או בקמדן טאון – למרות שהם כמעט תמיד מהממים ביופיים. אני מדברת על אנשי הלילה, האמנים ההולכים בחושך, היחידים שמתגנבים ומשאירים לנו הפתעות לבוקר. באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי.

האם גם אתם אוהבים את ההפתעות האלו? האם גם עבורכם גרפיטי הוא אמנות, או שאתם מאלה הרואים בו אמנות נחותה?

הנה אוסף צילומים שלי מרחבי אירופה, קצת ניו יורק, וגם תל אביב:


החלק הכי קולי בקופנהגן


ניו יורק. מתה על החזירון הזה


ברצלונה – מחאה רצינית, וכמה מאות מטרים ממנה, כבוד לגאודי


איסטנבול. ממש ליד ארמון טופ קאפי, כאילו לא שייך לכלום


בריסל. קצת משעמם, כי את כל הצבע לקחו לציורי הקיר


טיבולי, איטליה. גם כשהחנות סגורה, הרחוב שוקק חיים


תל אביב – קצת ליד נווה צדק, קצת ליד פארק הירקון, אחת מפלורנטין

איסטנבול פגיעה – חלק ד

ביום הרביעי, לאור התוכניות, התעוררנו יחסית מוקדם. היה עדיין קר. מי ידע שזה יהיה יום כל כך חם! ומיד ידע שבשמונה וחצי בבוקר חדר האוכל יהיה כל כך שוקק חיים…

התחלנו את המסלול הרגיל: הליכה לטקסים, ופניקולר לקבטש – כיף לראות את מיצר הבוספורוס כל יום, אני אוהבת ים – ואז קו 38 לתחנת Beyazit, כיכר החירות. אמנם המטרה היתה הבזאר הגדול, אבל את עינינו תפס המסגד הסמוך, הגדול והמרשים. אין לי מושג איך קוראים לו, אני רק יודעת שהוא ממש קרוב לשער הכניסה המרשים לאוניברסיטת איסטנבול (מרשים אפילו יותר מהסורבון, ובאוני' תל אביב יכולים רק לקנא). בכל אופן זה לא מסגד סולימניה.

נכנסנו פנימה, זו היתה השעה שאחרי התפילה, ושואב האבק עבד במרץ. לפי כיסויי הראש (צעיפים) המקופלים כל כך יפה, כנראה בנות לא התפללו שם באותו בוקר. לכן, כשהזקן צעק עליי לא להיכנס בלי כיסוי ראש (במסגד הכחול לא כ"כ הקפידו כמו כאן), לא היה אכפת לי לשים את אחד הכיסויים הכחולים. בפנים היה יפה ומרשים כמעט כמו המסגד הכחול. אבל עדיין הייתה התרגשות מסוימת, כי בארץ אף פעם לא נכנסתי למסגד, לא יודעת אם יש בכלל סיכוי שזה יקרה, ואין לי בכלל מושג עד כמה המסגדים פה מושקעים כמו שם (מלבד אל אקצא. ראיתי תמונות, בהחלט מושקע).

אחרי הביקור הזה נכנסנו דרך אחת הסמטאות אל הבזאר הגדול. כמובן שבהתחלה לא ידענו מה לבחור ופשוט דילגנו על הכל. לאט לאט ההתנגדות נשרה מאיתנו, והתחלנו להסתכל על הסחורה. כיוון שהיה עדיין מוקדם, היינו הספתח של כל הסוחרים, ורובם היו להוטים שנקנה מהם במחיר שאנחנו נקבע. ניצלנו את זה במידה מסוימת. בתור שניים שלא סובלים התמקחויות, נגררנו אליהן בעל כורחנו ועמדנו בזה יפה. בסופו של דבר זו היתה חוויה כייפית, גם אם קצרה מדי. מה שכן, לא לקחתי בחשבון את כובד הקניות…

בירת התרבות של אירופה לשנת 2010 בהחלט תגמלה אותנו יפה על הבחירה לבקר בה. את הפוליטיקה השארנו בחוץ.

ענייני תחבורה
בדרך כלל מי שנוסע לטורקיה בדיל, מקבל גם שרותי העברות – כלומר הסעות משדה התעופה למלון, ובחזרה. הבעיה היא שאנשי ההסעות יוצאים הרבה שעות מראש, "ליתר ביטחון" וגם כי יש להם הרבה איסופים בדרך לשדה, מכל המלונות. הסידור הזה הורס את האפשרות לטייל בעיר מצד אחד, ומגדיל את זמן השעמום בשדה התעופה מצד שני.

באיסטנבול החלטתי לא להיכנע, והחלטנו על הגעה עצמאית בשעה סבירה. המלון שלנו היה מרוחק 5-7 דקות נסיעה מכיכר טקסים (לא לכיוון שדה התעופה), והנסיעה נמשכה בסך הכל 30 דקות. המחיר: 38 לירות טורקיות, פחות מ-100 שקל. אז כן, 'בזבזנו' עוד קצת כסף שיכולנו לחסוך, אבל הרווחנו את הזמן שלנו בעיר הנהדרת הזו.


עבודת פסיפס בתחנה של הפניקולר


אוניברסיטת איסטנבול


הכניסה למסגד


החצר הפנימית


אחת התקרות (וחלונות הפוכים, בגלל זווית הצילום)


ברוכים הבאים לבזאר. גם כאן לא נפקד מקומו של הדגל


לא נפקד גם מקומן של התקרות המצוירות


במילה אחת: וואו!


הסבר מעניין על בירת התרבות של אירופה לשנת 2010… (חולצה של הבנזוג)

הנבחרים 6 – במיוחד לשבועות

הפרויקט הקבוע, והפעם במיוחד לחג השבועות. כאן הנבחרים 5.


המתנה האידיאלית בחג הזה, שתפאר כראוי כל שולחן עמוס גבינות: זר פרחים עדין המורכב משושן צחור, חרציות ראש לבנות ושושנים לבנות. כאן אפשר להשוות בין 62 חנויות (!) שמציעות את הזר הזה. טווח המחירים נע בין 95 ל-170 שקל, אבל יש כאלה שלא לוקחים משלוח ויש כאלה שכן, כך שבחנות מסוימת בת"א, למשל, המחיר מאמיר ל-194 שקל.


ברשת הבריטית sweetpea and willow מתפארים בכורסה הזו, שכיכבה במהדורת מרץ 2010 של המגזין IdealHome (גם אתם מתרגשים כמוני? Not). מידות: גובה 98 ס"מ, רוחב 68 ס"מ, עומק 62 ס"מ. מחיר מיוחד באתר: 375 ליש"ט. בשקלים זה יוצא 2,081 שקל.


האם כבר ביקרתם במלון הלבן בבריסל? החדרים לבנים, המוצרים באמבטיה לבנים, חדר האוכל לבן, חדר הישיבות לבן, הכל לבן, והמחיר מבהיק אף הוא: החל מ-75 יורו לחדר בלבד. אז נכון, זה לא ממש קרוב לכיכר המרכזית או לילד המשתין, אבל היי, אי אפשר לקבל את הכל.


אחד הסודות היותר שמורים בין נשים מבינות עניין (לא אני, לי אין חוש ריח) הוא שהבושם הכי שווה לא עולה 700 שקל והוא לא של מותג יוקרה מפוצץ. במו אוזניי שמעתי יותר משיחה אחת שבה דנו בנפלאות ה-White Musk של בודי שופ, בנוסח "אנשים לא מבינים, חושבים שבודי שופ זה סתם, אבל הוא פשוט מעולה". כאן הוא עולה 120 שקל.


ברשת האופנה mam'z מציעים 50% הנחה על הפריטים הלבנים מתוך קולקציית קיץ 2010, לרוכשים החל מהיום ועד רביעי. בין הפריטים: ג'ינסים, טייצים, טוניקות, שמלות, אקססוריז, תיקים, חגורות ועוד. גופיית הפאייטים שבתמונה עולה 189 שקל.


נעלי הסטילטו של המותג הבריטי GINA מלאות סטייל אך מתנשאות לגובה של 10 ס"מ. שנאמר: לאמיצות בלבד. האתר של ג'ינה.


אפשר לאמץ חתולים. אפשר להאכיל אותם. אפשר פשוט ללטף. בחג השבועות הזה תנו גם לחתולים ליהנות מהגבינות שלכם (כלומר ממה שנשאר אחרי ארוחת החג). ואם החתולים לבנים, על אחת וכמה וכמה.


מודה, עד היום לא שמעתי על מותג שעוני היוקרה Hublot, אבל כידוע אני תמיד שמחה להרחיב את ידיעותיי, גם אם פירושן שעון שאחרי הנחה היסטרית עולה "רק" 40 אלף דולר. על שום מה ולמה המחיר? על שום הזהב הלבן, שאני כל כך אוהבת, כמו גם 48 יהלומים מלבניים ואבני ספיר עמידות בפני שריטות. עמיד במים, עד 100 מטר עומק. קוטר: 41 מ"מ. כאן אפשר לקנות אותו.


כל כך הרבה מוצרי חלב יש לשבועות, לכו תדעו מה לבחור. שלא לדבר על חגיגת עוגות הגבינה המתרגשת עלינו – אפילו אימא שלי, שבימים כתיקונם מטיפה נגד הקלוריות, מתכננת עוגה שתכלול שלושה קרטונים קטנים של שמנת מתוקה להקצפה (חברת טרה. 38% שומן, אבל בשבועות לא עוסקים בזוטות).


צללית לבנה של כריסטיאן דיור – חברת האיפור האהובה עליי – במרקם שבין ג'ל לפודרה קטיפתית. התוצאה מטאלית ומחזיקה יחסית הרבה זמן. באינטרנט זה עולה 31 דולר, בחנויות בישראל טרם ראיתי את הצללית הזו, אבל אולי מפני שלא חיפשתי מספיק.


בשבוע שעבר נפתח בנמל תל אביב "עוצב בישראל" – אירוע בינלאומי שנתי של קהילת המעצבים. התערוכה מציגה את ההישגים בתחומי העיצוב השונים בישראל, ומדגישה את העיצוב והייצור הישראלי. התערוכה המעניינת באמת תיפתח ביום רביעי ה-26/5 בהאנגר 20, ותחשוף כ-200 עבודות מהשנתיים האחרונות בתחומי העיצוב התעשייתי, עיצוב גרפי, מיתוג, עיצוב אריזות ועיצוב תכשיטים. בתמונה: אחת העבודות שיוצגו בתערוכה, שתימשך עד ה-12 ביוני. עוד פרטים, באתר הנמל.

חג שמח!

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו