הנבחרים 3

 

 
(1)
 
העבודה של עפרה צימבליסטה מוצגת בתערוכה "בטבעת זו: חתונה באמנות העכשווית" בבית התפוצות. התערוכה, שתימשך עד יולי 2010, נוגעת בהיבטים המסורתיים אך גם שוברי המסורת של מוסד הנישואים. עוד משתתפים בתערוכה: רלי אברהמי, נלי אגסי, דוד עדיקא, רעות פרסטר ואחרים.
 
 
(2)
 
אם אתם רוצים לדעת מה מניע את גוגל, חברת האינטרנט הכי מצליחה בעולם וממובילות מהפכת המידע, זה הספר שאתם צריכים לקרוא. אותי מעניין מתי יעלו את הספר לאלכס, הספר האלקטרוני של חברת ספרינג דיזיין, שמבוסס על מערכת ההפעלה של גוגל.
 
 
(3)
 

מגבות א': במקום לזרוק אותן כל פעם במקום אחר, אפשר פשוט להצמיד אותן עם מגנט למקרר. מבחינתי ההמצאה הזו, מגנט אנד גו של חברת בי-פור-מארקט הישראלית, באה בול בזמן – אתם לא רוצים לדעת בנות כמה המגבות שלי וכמה כביסות הן עברו. המגבות המתמגנטות עשויות 100% כותנה נושמת (לייבוש מהיר של המגבת), והחלק המגניב הוא שהוסיפו להן מדבקת מתכת דו-צדדית, שיכולה להפוך כל משטח שנרצה למתכתי. מחיר: 35-40 שקל.
 
 
(4)
 
פליי 80 – אח מבוערת שהיא גם הזדמנות לעשות על האש בלי ללכלך. המכשיר המלאכותי הזה עשוי זכוכית קירמית, והוא מגיע מחברת לה נורדיקה. עוצמת חום: עד 750 מעלות. צריכה: 2.5 ק"ג לשעה. משקל: 188 ק"ג. מידות: רוחב 88 ס"מ, גובה 63 ס"מ, עומק 58 ס"מ. עוד פרטים – כאן.
 
  
(5)
 
לכאורה, עוד מסחטה שתתפוס מקום ותעלה אבק. למעשה, מסחטת מולטי, שלא רק מאפשרת סחיטת פירות הדר ורימונים, אלא גם פורסת את הפרי לפלחים, מגרענת את גרעיני הליבה של תפוחים ואגסים, והשוס הגדול: חותכת תפוחי אדמה לרצועות צ'יפס מדיום. לכל פונקציה דיסקית חיתוך משלה. מחיר: 499 שקל, להשיג ברשת קוק סטור.
 
 
(6)
 
לפריז הגעתי כמה פעמים וכל פעם עם מישהו אחר, בעל אופי אחר ורצונות שונים. בביקור עם אימא בילינו יותר מדי זמן בשאנז אליזה, ובין היתר "נתנו קפיצה" לחנות המפורסמת של לואי ויטון – שבע קומות והרבה יפנים, זו התמצית. בכל אופן, בקומה העליונה יש גלריה לאמנות, ועכשיו מציגים בה את התערוכה ה-11: "צ'ילה: מאחורי הקלעים" (עד 18 באפריל).
 
אוצר הגלריה בחר להעמיד את "הזהות הצ'ילנית" במרכז התערוכה, באמצעות עבודותיהם של אמנים מתחומים שונים, "אשר בגישות רב תחומיות מעוררים מורשת פוליטית ותרבותית שבה מתחככים בדיה ומציאות". בתמונה: עבודה של איוון נאוורו, דראם1, 2009.
 
 
 
(7)
 
במקרה שלי הבן זוג מסרב בכל תוקף למכנסיים קצרים, אבל יש כאלה שאצלם זה יותר פשוט. קולקציית הקיץ של טימברלנד כבר כאן, ובתמונה: מוקסינים 550 שקל, חולצה 350 שקל, מכנסיים 400 שקל. לטעמי זה קצת יקר, אבל בליל הסדר לא חוסכים. או משהו כזה.
 
 
(8)
 
לוריאל פריז השיקה החודש את קולור ריש סרום – סדרת שפתונים מועשרים בלחות ובסרום, לטיפול בקמטים ולמראה שפתיים מלאות ומעוצבות מחדש. השפתון מחזיק מעמד כמו כל שפתון, כלומר משאיר סימנים על כוס הקפה ויורד אחרי הביס השני, אבל לפני השתייה והאכילה השפתיים באמת נראות מלאות ויפות. בעניין הקמטים, מדובר ב"סרום אנטי אייג'ינג שמסייע בהשבת הצפיפות והמוצקות לשפתיים", ועל זה יש לי לומר – אם לא יועיל, בטח לא יזיק (עדיין בבדיקה). מחיר: 96 שקל, אבל החודש נמכר במחיר היכרות של 50 שקל.
 
 
(9)

 
ברשת האמריקאית דילרדס נמכרת עכשיו הקולקציה של וינס קמוטו – המעצב שייסד את רשת ניין ווסט, ומכר אותה תמורת סכום נאה. עכשיו הוא פועל במותג תחת שמו, ומשפחת סקאל עומדת לייבא את הדגמים שלו לארץ. אין לי מושג כמה הם יעלו בישראל, אבל כדאי לכם לבדוק את האתר הזה ולהשוות מחירים. בתמונה פה בבלוג בחרתי שני דגמים שטוחי עקב: מימין, דגם אליסן ב-89 דולר. משמאל, דגם אמי גם כן ב-89 דולר.
 
  
(10)
 
מגבות ב': אפור זה דווקא צבע לא רע בכלל למגבות, הנה תראו את המגבות החדשות שמוכרים בספדה. המגבות עם הנקודות הבולטות עשויות 30% משי ו-70% כותנה המגיעה מאזור האיים ההודים, בהם גדל זן כותנה רך במיוחד שסיביה חלולים. אלה עם הפסים עשויות מכותנה מצרית, הנחשבת לאיכותית במיוחד. גדלים: מ-30 על 30 ועד 140 על 170. מחירים: מ-60 ועד 1,495 שקל.
 
 
(11)
 
האמנים רחלי רוטנר ויובל כספי מציגים בגלריה אלפרד לאמנות עכשווית תערוכה זוגית (הוא המורה, היא התלמידה) בשם עֶרֶשׂ. אישית אני מעדיפה את העבודות של כספי – וזה גם מה שמופיע כאן. הציורים שלו מופשטים אך עם רמזים לדימויים. חותמת על דברי הגלריה: "הציור של כספי מתפרץ ומשפריץ עצמו החוצה, אך בה בעת הוא גם שלם וממוסגר בתוך גבולות מעוגלים. העולם של הציור מזכיר דימוי של רחם המכיל את הדבר שנולד ומתפתח, שומר על המרכז ובה בעת גדל ומתרחב". התערוכה מוצגת עד ה-12 במרץ (שישי).

 

פוסט לפורים – להיות שרון רז

 

 

(וכך נראה יתר הפרויקט: כאן שרון רז מתחפש לשלומי יוסףוכאן יולי כהן מתחפשת לשלומי יוסף, ושלומי יוסף מתחפש אליי…. תודה לכל המשתתפים! אפשר להצטרף ולשלוח לינק)
 

קניון רמת אביב

בשנת 1997 הקימה משפחת לבייב – באמצעות אפריקה ישראל – את קניון רמת אביב, לקול מחאות תושבי הסביבה מצד אחד ואגודת ישראל מצד שני. הקניון היווה מקום של מסחר, ממכר מזון ובית קולנוע, וגם מקום של מפגש חברתי. ביולי 2009 ננטש הקניון סופית על ידי משפחת לבייב.

ביקרתי בבניין המרשים הזה כמה פעמים בשנים האחרונות. אתם תקבלו כאן מבחר צילומים, של הבניין מבחוץ, ושל הבניין מבפנים. תתרווחו בכסאותיכם הנוחים, אינכם צריכים לפלס את דרככם כמוני בין ההריסות, האבק, השבבים, קורי העכביש, הלכלוך, הריחות, הטינופת וההזנחה. שבו בנוח והגלילו בקלילות עם העכבר. זה אצלכם על המסך. בהנאה.

תודה לאח שלי על שיחת הטלפון ששינתה את הקונספט.

 

01

02
 

 

03

 

04

05

 

06

 

07

 

08

 

09

 

10

 

11

 

12

 

טוב, נו, קניון רמת אביב לא באמת נטוש. משפחת עופר קנתה אותו ממשפחת לבייב. אבל כל התמונות אמיתיות לגמרי, ומעידות שהמקום זקוק לשיפוצים קלים, ולא רק בבית הקפה.

מכאן והלאה שתי סדרות של הקניון.

הסדרה הראשונה עוסקת בקשר בין התאורה הטבעית לתאורת הקניון. במבנים נטושים התאורה בדרך כלל טבעית, פשוט מפני שאין גג.

הסדרה השנייה עוסקת במעטפת החיצונית של הקניון, ובתנועה הזורמת בו.
 

13

 

14

 

15

 

16

 

17

 

18

 

19

 

20 שילוב בין תאורה טבעית לתאורה מלאכותית

 

 

תחילת סדרה שנייה, חוץ:

21

 

22

 

23

 

24

 

25

 

 

26

והנה אנחנו נכנסים פנימה:

 

27

 

28

 

כל הצילומים צולמו על ידי, גלית חתן, בפברואר 2010.

כל הצילומים הוקטנו בגודלם ובאיכותם, בגלל מגבלות הכנסת הצילומים באתר ולמען גלישה נוחה.

כמו בכל צילומיי, אין שום התערבות פוטושופ בצילומים*, מעבר להקטנה האוטומטית ההכרחית בגודל ובאיכות.
 
* כאן קצת פישלתי: הבהרתי שלושה צילומים.
 
** המקום נבחר דווקא משום שהוא נראה לי כמו אנטיתזה מוחלטת לכל התיעוד החשוב שעושה שרון רז, ולכל מה שהוא אוהב ומעריך באדריכלות (לפחות למיטב הבנתי).

 

משני צידי הגשר: צדוק בן דוד מול מולי ליטבק

שתי תערוכות גדולות מתקיימות בימים אלה בשני אתרים סמוכים זה לזה, שכל מה שמפריד ביניהם פיזית הוא גשר אחד. ההפרדה האמנותית, הרעיונית, יש שיאמרו המהותית, גדולה הרבה יותר.

הראשונה היא תערוכת "טבע האדם" של אמן הברזל צדוק בן דוד, במוזיאון תל אביב. השנייה היא תערוכת הזכוכית ("מגמות בפיסול זכוכית עכשווי") בגלריה ליטבק.

הייתי בשני המקומות ובשתי התערוכות. הנה ניסיון להשוות ביניהן, ולאחר מכן – חוויה בתמונות, משני המקומות (כבר אני אומרת לכם: בשניהם אסור לצלם. בליטבק מקפידים יותר).
 

 

טבע האדם, צדוק בן דוד

זכוכית, מגמות בפיסול זכוכית עכשווי

איפה התערוכה

מוזיאון תל אביב

גלריה ליטבק

על המקום

המוסד האמנותי החשוב ביותר בתל אביב. ברמה ארצית, שני רק למוזיאון ישראל

גלריה פרטית, הגדולה בישראל. הסכום שהושקע בהקמת הגלריה נותר חסוי

מקורות הכנסה של המקום

תורמים (65%), מינהל התרבות, עריכת אירועים במקום (משפחת נבון שילמה 100 אלף שקל תמורת הזכות לערוך חתונה במוזיאון)

המיליונר מולי ליטבק עשה ועושה את כספו באתרי פורנו, וכעת משקיע אותו ביצירת חוויה תרבותית

מחיר כניסה

42 שקל

הנחות: סטודנט 34 שקל, בעלי מאסטרכארד זהב – חינם

48 שקל

הנחות: אזרח ותיק – 42 שקל

מתי מסתיימת התערוכה

27 בפברואר, שבת

31 במרץ, רביעי

מה רואים

התערוכה של בן דוד מתקיימת בשלושה חללים. בנוסף מומלץ לבקר בתערוכה מאוסף דוד עזריאלי, ובתערוכות הקבע

כ-75 יצירות זכוכית בחלל אחד גדול מופרד לחללים בגדלים שונים

הכי הכי

"שדה שחור" – מרבד של 20 אלף פרחי ברזל קטנטנים

"פיתוי נצחי" של לוצ'ו בובאקו (2007-8)

אתר אינטרנט

מיושן, לא נוח לשימוש

שיא החדשנות

הסברים

שלושה הסברים של האוצרת תלויים על הקירות

כל מבקר מקבל מכשיר הדרכה קולית, ובו הקלטות של מולי ליטבק, מסביר באריכות על כל פריט בתערוכה, מדוע נבחר ומיהו האמן

קטלוג (קטן, ברמת ההסברים)

ביקשתי – נאמר שאין

יש – חוברת קטנה ומושקעת

תור

באתי באמצע השבוע, לא היה – למרות הדיווחים בתקשורת. לא הזמנתי כרטיס מראש

באתי באמצע השבוע, לא היה. לא הזמנתי כרטיס מראש, למרות שמספר המבקרים מוגבל, ולכן רבים מזמינים

כמה מבקרים

למעלה מ-130 אלף

לא ידוע, אבל ראיתי קבוצות שהגיעו מכל הארץ

מומלץ

כן, אבל למה התערוכה לא יותר גדולה?

כן, אבל למה המחיר כל כך גבוה?

 עדכון אמצע אפריל 2010: בתערוכה בגלריה ליטבק ביקרו עד היום כ-60 אלף איש.
*
*
*
*
*

על התערוכה במוזיאון תל אביב

(צילום סלולרי)

שמש חורפית או ירח שמשי? אני מתבלבלת ביניהם… נראה לי שזו השמש

"אסור להתקרב", צועקת עליי השומרת במוזיאון תל אביב, מזכירה לי את צעקות ה-"No Photo" של השומרת בגלריה דל אקדמיה בפירנצה. זו שומרת על "הכל פתוח", פסל אדם ענק (כמעט פי שניים ממני) של צדוק בן דוד, ההיא שמרה על פסל דוד של מיכלאנג'לו. שתיהן מגנות בחירוף נפש על יצירות האמנות, אך נכשלות כישלון חרוץ בתפקידן. אנשים רוצים להתקרב, רוצים להנציח, רוצים להבטיח שהחוויה תיחווה במלוא החושים ותימשך כמה שיותר זמן. ולא אכפת להם שיצעקו עליהם בגלל זה.

בן דוד מציג בשלושה אזורים שונים שלוש עבודות באלומיניום צבוע שאהבתי במיוחד. שלושתן מורכבות מענפים או עלוות עצים, עגולות אך לא לגמרי, זו רק אשליה שהעין משלימה אותה. מישהו לידי מסביר לידידו: "הוא עשה את זה ככה שאתה חושב שזה כמו ציור על הקיר". לעבודות קוראים "זריחה", "שמש חורפית" ו"ירח שמשי", והן מ-2007-9. עוד עבודה שאהבתי: "אתה מדבר אליי?", השם בעצמו מביא את החיוך לפנים, עוד לפני העבודה.

אחרי שני החללים הראשונים, יורדים בחזרה למטה, לרחבת הכניסה למוזיאון, ואז עוד חצי קומה למטה, ומגיעים לעבודה המיוחדת והמרשימה, שכבר רבות נאמר עליה ונכתב עליה – אותם פרחים שחורים שתוך כדי תנועת המבקרים משנים את צבעם, מבית קברות צומח שדה פורח. כל כך מקסים ומגוון, שכולם מייד מתיישבים על הרצפה ולא זזים. מנסים לקלוט כל פעם קצת. בכל זאת, 20 אלף פרחים מ-900 סוגים. החברים באלסמיר מוזמנים לתפוס מטוס ולבוא לראות.

ממול לחלל הראשון של התערוכה מתקיימת תערוכה אחרת שלא כדאי לפספס: "דברים שבלב", מבחר מאוסף דוד עזריאלי. לא הכל עניין אותי, אבל בהחלט נהניתי מהעבודות של מאיר פיצ'חזדה, נחום גוטמן, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, לודוויג בלום, יוסל ברגנר, ראובן רובין (אני אוהבת איך שהוא מצייר עצים. לא לפספס את "כלניות בטבריה", 1948, ו"אתנחתא מוזיקלית", שנות ה-60), מיכאל גורבן (עבודה חזקה בצבעים חזקים – "מבעד לחלון", 2005).

התערוכה ממשיכה בקומה השנייה עם עבודות של אמנים שבדרך כלל אנחנו משתמשים רק בשם המשפחה שלהם, בהיותם מוכרים לכולם: פול סזאן, פייר אוגוסט רנואר, אדגר דגה, קלוד מונה, וינסנט ון גוך, פול גוגן וקאמי פיסארו. רגע אחר כך אתם כבר בתערוכת הקבע, ואין שום דבר שיעיד על כך, מלבד ההסברים ליד התמונות: ציור, שם צייר, שנה, "תרומת זה וזה".
 *
*
*
*
*

על התערוכה בגלריה ליטבק

 

סטפן דאם, מצגת זנים, 2009

דייל צ'יהולי, מעכת פרסית בכתום מופז עם שפתיים שחורות, 2001

חוזה שארדייה, cuento, 2007

לינו טליאפייטרה

 

מפגן של עוצמה – זו התחושה של מי שנכנס בשערי מגדל המוזיאון, ונעמד מול הדלתות הלבנות בחיתוך האלכסוני, מחכה שייפתחו בפניו, ומאחוריהן תצוץ המערה הסודית או האנטרפרייז או אולי הבור שבו מתקבלות כל ההחלטות החשובות.

מאחורי הדלתות הללו מחכים אנשי ביטחון קשוחים, פקידות קבלה מתוקתקות, ומדריכות המלוות קבוצות ומכבירות הסברים, כאילו מדובר באירוע גרנדיוזי שצריך לדעת איך לחוות אותו. מצד שני, המחיר שגבו מאיתנו בכניסה כבר רימז שזה בדיוק מה שהבעלים חושב.

התערוכה נפתחת בחלל גדול, שקשה למצוא בו נקודת התחלה אם לא מקשיבים להדרכה הקולית. בהנחה שהרבה אנשים כבר ראו את העבודות של צ'יהולי לפני כעשור במגדל דוד בירושלים, הפסל הכי מרשים כרגע בחלל הזה הוא "צייד" של וויליאם מוריס. מעין שלד ענק מפורק לחתיכות זכוכית, שאיבריו הזוגיים (ידיים, רגליים) אינם דומים זה לזה. בכלל, זו עבודה שצריך להתבונן בה לעומק כדי לשים לב לדקויות.

בסך הכל מוצגות בתערוכה עבודות של 23 אמני זכוכית, רובם המכריע פעילים, ולכן העבודות הן מהשנים האחרונות. אחרי שעוברים שני קירות, ומרגישים לרגע מעט פרטיות, משתחררת אנחת רווחה. כאן לא צופים בנו. כאן אנחנו אלה שרוצים להיכנס לחדר הסגור בווילונות שחורים, שבתוכו שומר שבוודאי משווע לאור יום. בפנים מוצגת העבודה המרשימה "פיתוי נצחי" של האמן לוצ'ו בובאקו – יליד מורנו, אי הזכוכית האיטלקי, שעוסק בתחום כבר מגיל 15. העבודה השאפתנית, והענקית, שלו מציגה את הדילמה: מימין גן עדן, משמאל גיהינום, מימין אין אלוהים (יש מבנה DNA) אך משמאל יש שטן. לאן ללכת? איפה יותר נהנים – עם המלאכים או עם התאוות?

נראה לי שאת השאלה הזו שווה לשאול את מולי ליטבק עצמו.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 93 שכבר עוקבים אחריו