מתיקותו של החטא

אחרי שנים של מלצריות ותפריטים, קצת מוזר להיכנס לחצר, לבחור שולחן, ואז לבחור גם את ארוחת הבוקר מתוך בופה. אבל ברגע שעושים את השינוי התפיסתי, מבינים את הצד הכייפי שבחוויה. כל כך כייפי, שכבר כשביקרתי ב"חטאים מתוקים" בפעם הראשונה, תכננתי את מי אקח לשנייה (בינתיים הרשימה עומדת על ענבל, מרים ואימא).

למקום הגענו בהזמנת הבעלים, ולא ממש ידענו למה לצפות. זה דבר אחד לקרוא באינטרנט תפריט עמוס, ודבר שני לראות את כל המנות מול העיניים. עם כל הסלטים והמאפים, בהתחלה הרגשתי כמו בארוחת בוקר של מלון בוטיק, רק שלא היה לי חדר לחזור אליו ולנוח אחרי האוכל. אחר כך נשמתי עמוק, והתחלתי להעמיס על הצלחת המלבנית. המנה המנצחת, זו שהיכתה בשנינו, כמו Beat It של מייקל ג'קסון שהתנגן ברקע: טוסט הגבינה הקריספי. והסלטים. אוי, הסלטים. גבינות הן הצד הפחות חזק, אבל מי צריך אותן בכלל. באמת! (טוב, הבנזוג שלא אוכל ירקות, היה צריך. במקום זה הוא טעם את כל המאפים, וכך גילינו את הטוסט).

בסיום הארוחה, לפני הקפה והעוגיות, שוחחנו קצת עם הבעלים, רועי. בשנתיים האחרונות יצא לי לפגוש בעלים של כמה מקומות, וזה היה מעניין, כי עד אז בכלל לא חשבתי על בעלים כשיצאתי לאכול. גם היום, אף פעם אין לי מושג אם הם נמצאים במקום או לא (הרבה פעמים הם כן), אני לא ממש בודקת האם הם שמים את הנשמה שלהם או לא, הם לא באים לבקר אותי בשולחן, וגם אותי לא ממש מעניינת האכפתיות שלהם. אותי מעניינים האווירה, האוכל, השירות והאנשים. כמובן שמאחורי כל זה נמצאים הבעלים, במלוא מובן המילה, אבל אף פעם לא דחוף לי להרגיש את זה. ואז אני פוגשת אחד מהם, ולמשך שבוע-שבועיים אני 'נכנסת לזה' לגמרי.

בשיחות איתם עולה שאין להם כמעט חיים פרטיים, אבל הם מבסוטים מזה. חלקם בחרו לפתוח מקומות כשרים, גם כי זה משתלם מבחינה עסקית (אין כמעט כשרות בתל אביב, וככה יכולים להזמין מהם למשרדים או לקיים אצלם אירועים לעובדים, כי כידוע ברגע שאחד אוכל כשר…), וגם כי זה מאפשר להם לבלות עם המשפחה בסופשבוע. אלה גם שתי הסיבות העיקריות לכך ש"חטאים מתוקים", הממוקמת בקצה רחוב שבזי, היא כשרה. "אני מעדיף לעבוד חמישה וחצי ימים בשבוע", אומר רועי, "במקום לחיות על יום וחצי של תיירות לנווה צדק".

לא שאלנו כמה עולה להחזיק משגיח כשרות. כן שאלנו למה במקום מלצריות יש בופה. "אני לא אוהב מקומות של שואו אוף ומלצריות כוסיות", משיב רועי. הדוגריות הזו היא כנראה בגלל שהוא אחרי לילה ארוך ללא שינה – משתיים בלילה הוא ער, עובד במטבח כמעט לבד, כדי להכין את כל המטעמים של שישי בבוקר. הוא עושה את זה כבר שנתיים וחצי, מאז פתיחת הבופה לאנץ'. בשמונה השנים שקדמו לזה "חטאים מתוקים" היה "רק" חנות וקייטרינג. בהתחלה אפו את העוגיות לבד, אחר כך העבירו את האפייה לירושלים, למפעל שמעסיק 30 עובדים.

כשתל אביב חגגה יומולדת 100, רועי הוציא קופסאות עוגיות מיוחדות – שנמכרות במקום גם היום. השלב הבא, כפי הנראה, הוא פתיחת מקום שני. הלוקיישן כבר נבחר, אבל זה עדיין במשא ומתן. השאלה שלנו הייתה איך אפשר לנהל שני מקומות בו-זמנית, כשאתה אוהב להיות מעורב בכל הפרטים הקטנים, והתשובה הייתה אכן, בעיה. שתיפתר כשיגיע הרגע.

בינתיים זו השעה ליהנות מהבראוניז המעולים, מצטייני הקינוחים בסוף הארוחה. ואגב, כאילו לא הספיק לנו כל האוכל הזה, קיבלנו בנוסף גם צלחת עוגיות מעולות, דגימות ממה שנמכר במקום (בשביל השתייה והעוגיות כן יש מלצרים). למטה, בתמונה, סימנתי בעיגול את הפייבוריטיות שלנו.

אני אוהבת את נווה צדק. אני אוהבת ארוחות בוקר טובות. והאמת היא שבהרבה מקומות אני מתאכזבת מהפשטות או מהתמחור. פה לגמרי הרגשתי חמישה כוכבים, כך שכמו שציינתי בהתחלה – תהיה פעם שנייה.

(בופה ראנץ' באמצע השבוע: 50 שקל – אוכל יותר רציני, כמו מרקים, סושי, דים סאם, אגרול, אנטיפסטי וממולאים.

בופה בראנץ' בשישי: 69 שקל – כאמור יותר סלטים, מאפים ולחמים)

פורום השביעייה

שבע תערוכות חדשות:

היי ליאורה
השבוע נפתחה בקניון רמת אביב, בבעלות ליאורה עופר, התערוכה "היי בובה" – 100 בובות חלון ראווה שעוצבו על ידי אמניות ישראליות. עד לפני חודש התערוכה בעלת השם הציני המשעשע הוצגה בגלריה בעין הוד. עכשיו היא מגיעה למעוז השופינג היוקרתי, שכל קשר בינו לבין עזריאלי מסתכם במילה "קניון".

האם קניון הוא מקום מתאים לתערוכה? האם מדובר בזילות האמנות או בשדרוג השופינג? האם הערבוב בין נמוך לגבוה הוא חיובי או מיותר? אני בטוחה שיפי הנפש וחובבי האמנות הגבוה יזדעזעו. הרי איך אפשר להקדיש תשומת לב רצינית לאמנות, כשהיא מוקפת סביבה רועשת, כוסות קפה ואקססוריז? זה כמו לצלם כלה בסופרמרקט: דבילי.

מצד שני, אפשר גם לבחור בדימוי אחר: הופעה של זמר בתחנת גרנד סנטרל, או מופע בוושינגטון סקוור – האם הם שווים פחות רק משום שלא קנינו כרטיס? אני יכולה לומר לכם דבר אחד: מקנאה באנשים ששמעו את אהוד בנאי בתחתית של לונדון, ומרוצה עד הגג מהמופע שראיתי בוושינגטון סקוור (ואחר כך גם ליד הפלאזה של יצחק תשובה).

שאלה שאותי באמת הטרידה היא כיצד נבחרו האמנויות המשתתפות – אני לא מכירה אף אחת מלבד אהובה שרמן שראיינתי פה בבלוג, ויש מצב שאחת היתה בעבר בוסית שלי – אבל לא הצלחתי לברר את התשובה, אפילו לא בקטלוג. מה שכן מצאתי שם הוא את דבריה של ליאורה עופר: "התערוכה הזו מרתקת מבחינתי, לא כי היא ביקורתית או נוקבת… (אלא) כי במונולוג הנשי המוצג בה יש כל כך הרבה צבעים, נשמה וכוח".

המונולוג הנשי, הכוח הנשי, איזה מושגים מעצבנים. אבל הבובות – מדליקות.
ואגב, בעניין התמונה למעלה: בקצה הדרום מערבי של כיכר רבין הציבו מיצג קטן, עם הבובות האלה. יופי של קידום מכירות, לתל אביבים שרמת אביב נראית להם כמו הדיוטי פרי בדרך לחוץ לארץ של הצפון (זכרון יעקב).

אוצרת: תמי סינר (שאגב עשתה בובה מהממת, אבל לא מצאתי תמונה ברשת)
נעילה: 7 יולי 2010

מנגינת הח'ליל
האתוס הציוני הוביל לכך שהתקופה של טרום הקמת המדינה מתועדת מכיוון אחד בלבד: של צלמים יהודים. כאילו רק אנחנו היינו פה, ואם התפלק איזה ערבי לאיזו תמונה, זה רק כי הוא עבר כאן במקרה. הכנסנו אותו כי הוא היה אקזוטי. והנה, דווקא במוזיאון נחום גוטמן, הצייר התל אביבי שישראל כל כך אוהבת להתגאות בו ובצדק, תיפתח בשבוע הבא תערוכת צילומים של ח'ליל ראאד, מהשנים 1948-1891.

ראאד, כך מספרים, היה הצלם הערבי הראשון שפעל בארץ, ומהצלמים הערבים החשובים שסיירו וצילמו במזרח התיכון. הוא נולד בלבנון בשנת 1869, ובילדותו נשלח ללמוד בירושלים. הוא החל לצלם בגיל 22, וכעבור ארבע שנים הקים סטודיו לצילום ברחוב יפו בירושלים. שנים אחדות לאחר מכן פרסם מודעה בעיתון העברי "החבצלת: ליַדֵע, להודיע ולְהִוָּדַע -החפץ לעשות תמונות פוטוגרפיות מכל המינים שהוא, בתכלית ההדור ובמחיר השווה לכל נפש יפנה אליי הח"מ, ונכון הנני בכל עת למלאות רצון כל שוחרי על צד היותר טוב! (1899).

בתחילת המאה ה-20 מינה השלטון התורכי את ראאד לצלם פרוסי מלכותי, וכך הוא נהנה מחסינות – מעמד שאיפשר לו לסייר ולצלם בחופשיות יחסית. הוא תיעד ביד אמן את נופי האזור, את עברו הנוכח במבנים ובשרידים, וכן דיוקנאות וחיי יומיום.

עיקר עבודתו הוקדשה לתיאור החיים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. הוא נתן להם נוכחות ונראות שלא היו מצויים כמעט בצילום הזר של הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19 או בצילום היהודי והציוני של ראשית המאה ה-20, שהעלימו והדירו אותם באופן מגמתי. ובואו נהיה כנים, מעלימים ומדירים אותם גם היום.

במאי 1948, ימים ספורים לפני תום המנדט הבריטי ובעקבות התעצמות העימות הלאומי, ברח עם אשתו ליריחו. כאשר נמנעה חזרתם לביתם בירושלים הם גלו ללבנון, שם הוא נפטר בשנת 1957.

שימו לב מי תומך בתערוכה, ובספר המקיף שמלווה אותה: לאומי בנקאות פרטית, המפעל לספרי אמנות פלסטית, בתמיכת מינהל התרבות והספורט, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב.

פתיחה: יום שישי, 4 ביוני 2010, 12:00.
אוצרת: רונה סלע
איפה: מוזיאון נחום גוטמן, רח' רוקח 21, נווה צדק, תל אביב


צילום: שלומי יוסף

חזקה ועצובה?
לאחרונה קרה משהו מגניב באמת: האמן דרור קרטה, שהתראיין פה בבלוג, שיתף פעולה עם האוצרת מאיה בינקין, שגם כן רואיינה כאן בבלוג, ונולדה התערוכה "עבודות צפות" שמוצגת ב"קונטיינר" עד יום ראשון הקרוב. הדמויות הנשיות, המהוות מוטיב חוזר בעבודותיו, מככבות גם הפעם.

התערוכה כולל שלוש סדרות מתוך עבודותיו האחרונות של קרטה – עץ ופסולת רחוב הם חומר גלם – אותן יצר בסטודיו בנחלת בנימין. הסדרה הראשונה היא שקי נייר ענקיים מנופחים (בתמונה), הסדרה השנייה עשויה מפיסות עץ אסופות, שמשמשות את קרטא ליצור ולצייר את הבדים עליהם הוא עובד. והסדרה השלישית היא סדרת אקוורלים קטנים.

הנשים של קרטה הן בדרך כלל קורבנות. הן חלשות, וגם החזקות המעטות, אינן דמויות שמחות. על החוזק הן שילמו בשמחת חיים. תפיסה מעניינת, גם איני מסכימה איתה. האם בהכרח כל החזקות עצובות? בטוח שהן מאבדות משהו מהאישיות הקלילה שלהן, כדי להיות חזקה את צריכה להיות מפוקסת, אבל אני לא בטוחה שמאבדים את כל השמחה. בכל מקרה, זה דיון מעניין.

אוצרת: מאיה בינקין
נעילה: 30 במאי 2010
איפה: קונטיינר, מחסן 2, נמל יפו

מה קורא?
הערב נפתחת בגלריה אלפרד התערוכה "את הטקסט קראתי אחר כך", העוסקת ביחסים הדינמיים והמורכבים המתקיימים בין טקסט לדימוי, ובין מעשה לאחריתו. זוהי התערוכה הקבוצתית הראשונה של "קבוצת תמיכה" – תשעה אמנים צעירים שבשנתיים האחרונות נפגשים פעם בשבוע, למחשבה משותפת במגוון תחומי אמנות.

התשעה הם: אורי לוין (העבודה הימנית), אילן יונה (העבודה השמאלית), ורד זקן, שמחה טללייבסקי, פלג דישון, ליאור שור, נעמה קפון, מיכל גולד ומעיין פרינץ. גלריה אלפרד, כדאי להזכיר, נפתחה בספטמבר 2005 על ידי קבוצה של אמנים צעירים, והיא עמותה ללא מטרות רווח.

נעילה: 18 ביוני 2010
כתובת הגלריה: לבונטין 19, תל אביב

ירושלים האחרת
ירושלים, כידוע, כבר תועדה מכל כיוון אפשרי – מה שלא מפריע לי אישית להמשיך לתקתק במצלמה. אבל יש צלמים שמצליחים לתקתק אותה קצת אחרת, ברוח התקופה והתושבים העכשוויים, ומיטב העבודות שלהם קובצו לתערוכה "פנורמה של ירושלים" – שנפתחת הערב בתיאטרון ירושלים.

פנורמה הוא מוסד ירושלמי שזה 33 שנים עובד עם צלמים ואמנים. המשתתפים בתערוכה הם מבכירי הצלמים בארץ: אלכס ליבק, גארו נאלבנדיאן, דוד רובינגר, עטא עסיוואת, שלמה ערד. בנוסף ישנן 45 עבודות של סטודנטים מהאקדמיות הגבוהות לצילום.

בתמונה: צילום של עטא עיסוואת במזרח ירושלים, תפילת יום השישי.

אוצרת התערוכה: מוניקה קצמן, בעלת פנורמה
נעילה: 16 ביוני 2010. הצילומים יתרמו לבתי חולים בירושלים.
איפה: תיאטרון ירושלים, רח' מרכוס 20

לא על הסושי לבדו
ביום ההולדת האחרון שלי רציתי לבקר במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, אבל שעות הפתיחה לא ממש התאימו ליתר התכנון של היום. זה קצת ביאס אותי: נותרתי עם תחושה של פספוס, אחרי הכל מדובר במוזיאון שכולל כ-7,000 פריטי אמנות, מקום מאוד מיוחד, שרק חיפאים מסוגלים להסתיר כל כך טוב.

בימים אלה המוזיאון חוגג 50 שנה להיווסדו, ומעלה כמה תערוכות שיימשכו עד אוקטובר, כך שיש לי ארבעה חודשים לתקן את המעוות. החגיגות ייפתחו במוצ"ש, בהשתתפות שגריר יפן בישראל הארוהיסה טאקאוצ'י, ואורחים נוספים מיפן ומישראל. האירוע ילווה במופע של מתופפים יפנים על תופי ענק (מגניב!).

התערוכות החדשות הן "אוצרות מוזיאון טיקוטין", ו"רכישות חדשות III"'. בנוסף תיחנך תצוגה מיוחדת על חייו ועבודתו של מייסד המוזיאון, פליקס טיקוטין (1986-1893). טיקוטין היה אספן יהודי של חפצי אמנות יפניים, אשר הקדיש למעלה מ-40 שנה לאיסוף חפצי אמנות יקרי ערך ומיוחדים, ולארגון תערוכות אמנות יפנית במוזיאונים רבים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא ברח מהנאצים והסתיר את האוסף בהולנד. לאחר המלחמה הגיע לישראל, ותרם את האוסף לטובת בניית מוזיאון מיוחד לתרבות היפנית בחיפה.

אוצרת התערוכות: ד"ר אילנה זינגר, האוצרת הראשית של המוזיאון
אוצר התצוגה: ירון בורנשטיין מהולנד, נכדו של טיקוטין
נעילת התערוכות: 2 באוקטובר 2010
איפה: מוזיאון טיקוטין לאמנות יפניות, שדרות הנשיא, 89, חיפה

תפתח חלון
עוד קצת חדשות מירושלים: העובדה שמוזיאון ישראל נמצא עמוק בתוך השיפוצים, והפתיחה מתוכננת רק לעוד חודשיים, לא מפריעה לו להמשיך לפתוח תערוכות, גם אם הן יותר מיקס אנד מאץ' ופחות אקסקלוסיב.

בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה "פשר החלונות" המוקדשת לדימוי החלון באמנות – הרעיון הוא להוביל את הצופה למסע מבעד לעיניהם של אמנים במבטם אל העולם, אל סביבתם ואל תוכם פנימה. התערוכה מורכבת מעבודות שבאוספי המוזיאון, וכן מעבודות מושאלות של אמנים מהארץ ומהעולם. ב-22 ביוני ייערך שיח גלריה עם האוצרת.

נעילה: פברואר 2011
אוצרת: חגית אלון

באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי

הביטוי השחוק קובע שכל העולם במה, אבל אני חושבת שאפשר גם לומר שכל רחוב הוא מוזיאון.

כל רחוב, אפילו הפשוט ביותר, יש בו את הייחוד שלו, האופי שלו, השפה שלו, שפת המדרכה שלו, הטיפוסים שצועדים עליה או על הכביש – כל אלה יחד מנציחים מציאות שיום אחד תהיה היסטורית. וכמו שהיום אנחנו מסתכלים על הציורים של האדם הקדמון במידה מסוימת של עניין והתפעלות, יום אחד זה יקרה לבאים אחרינו (אם עוד יהיה פה כדור הארץ, ואפקט החממה לא ידפוק פה את הכל) – והם יביטו בעיון רב בקירות גרפיטי, קטעי בטון שיוצבו במוזיאונים, וינסו להבין את האמנות הפוסט-שמוסט-גוסט-מודרנית האמיתית.

האמת היא שלא צריך לחכות כמה מאות כדי להבין את התרומה שיש לאמני הגרפיטי, אותם אנשים שמעשירים את החוויה שלנו ברחוב, מספקים לנו מוזיאון חינם – וזאת כמובן בתנאי שהם מוכשרים, והרי לא כולם כאלה. אני לא מדברת על אנשים כמו קית הרינג, או להבדיל רמי מאירי או דורון וינר, שכבר הפכו את זה למקצוע, אלא על אלה שעדיין מציירים על קירות בחשכה או על קרונות רכבת ישנים באירופה. אלה שיש להם מסרים להעביר, לאו דווקא במילים, אלה שהציורים שלהם לא "נחמדים", וגם אלה שכל מה שהם רוצים זה קצת להצחיק אותנו.

אני אוהבת את אמנות הגרפיטי, כשרואים בה את הכישרון. ראיתי את זה לראשונה ברומא ב-99', ומאז אני לא מפסיקה להסתכל ולחפש. בישראל מצאתי קצת פחות דברים מעניינים, יותר יציאות קטנות ופחות יצירות גדולות, ובכל זאת, גם כאן יש הבלחות. ושוב, אני לא מדברת על פרויקטים ברשות, כמו ציורי הקיר בבריסל או בירושלים או בקמדן טאון – למרות שהם כמעט תמיד מהממים ביופיים. אני מדברת על אנשי הלילה, האמנים ההולכים בחושך, היחידים שמתגנבים ומשאירים לנו הפתעות לבוקר. באתי, הייתי, ראיתי, עשיתי, יש גרפיטי.

האם גם אתם אוהבים את ההפתעות האלו? האם גם עבורכם גרפיטי הוא אמנות, או שאתם מאלה הרואים בו אמנות נחותה?

הנה אוסף צילומים שלי מרחבי אירופה, קצת ניו יורק, וגם תל אביב:


החלק הכי קולי בקופנהגן


ניו יורק. מתה על החזירון הזה


ברצלונה – מחאה רצינית, וכמה מאות מטרים ממנה, כבוד לגאודי


איסטנבול. ממש ליד ארמון טופ קאפי, כאילו לא שייך לכלום


בריסל. קצת משעמם, כי את כל הצבע לקחו לציורי הקיר


טיבולי, איטליה. גם כשהחנות סגורה, הרחוב שוקק חיים


תל אביב – קצת ליד נווה צדק, קצת ליד פארק הירקון, אחת מפלורנטין

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 94 שכבר עוקבים אחריו