יש לנו ארץ מצטלמת

 

החלטתי להקדיש למדינה פוסט תמונות, ושמחתי לגלות שלמרות הרצון הטוב, גם בגיל 34 עדיין לא הייתי בכולה ולא מיציתי אותה, ועוד יש המון מה לגלות. נכון, להגיע לכפר סבא רק בשביל שתהיה לי תמונה באות כ' זה קצת מוגזם, והאות ע' מפוצצת בזכות כל המקומות ששמם מתחיל בעין (עין כרם, עין חמד, עין השופט), ואין לי מה לשים באות ו'. אבל אין ספק שיש לנו ארץ יפהפייה, שיש בה כל מה שמטייל יכול לאחל לעצמו. ומי שאומר שאפשר לראות בשבוע את כל המדינה, לא מבין על מה הוא מדבר.

 

אילת – הישראלים ממשיכים לבוא למרות שבתורכיה יותר זול

 

 

 

בית גוברין – עוד הוכחה לכך שאנחנו אנשי המערות

 

 

 

גמלא – קן חם לנשרים, וגם הוכחה לכך שרמת הגולן היא חלק בלתי נפרד מישראל והיהודים

 

 

 

דלית אל כרמל – להיט שנות ה-80, שעדיין מושך כמה ישראלים

 

 

 

הרצליה – נו, אז הצליח להרצל? היה שווה לקבל כזו עיר על שמו?

 

 

 

זכרון יעקב – בגדול? מדרחוב שיש לו עיר

 

 

 

חיפה – העיר שהכי לא יודעת לנצל את הנכסים שלה

 

 

 

ירושלים – עיר יפה, אנשים בעייתיים. ולפעמים גם להפך

 

 

 

כסייפה – אבוי לבושה, הייתי צריכה גוגל כדי לדעת שזה אחד מיישובי הקבע שהמדינה ייעדה לבידואים. תודה לעלמה עפרונית שהוציאה אותי מהבורות

 

 

 לוד – עבור העלמה עפרונית, בדיוק כמו עבורי, זה בעיקר המיקום של נתב"ג

 

 

מטולה – השפיץ של הציפורן של ישראל נראה לגמרי חו"ל

 

 

 

נצרת – מה שטוב לאפיפיור… ולישוע!

(רציתי לשים את נתניה – בעיני תושביה: עיר היהלומים, בעיני העם: עיר הפשע. אבל הטיילת מאוד יפה! – אבל מתברר שאין לי תמונות מהעיר!)

 

 

 

עכו – הקסם הערבי משתדל לשמור על דו קיום

 

 

פלמחים, חוף – תודה לעלמה עפרונית

 

 

צפת – צריך פה תיירים. כי קבלה זה לא מספיק

 

 

 

ראשון לציון – העיר הזו בשבילי היא בעיקר המיקום של גלובס. לא מכירה בה כלום.

 

 

 

תל אביב – בירת התרבות והנהנתנות של ישראל. נקודה

המערה החשמלית (פוסט יומולדת חצי-חיפאי3)

צדק פואטי: ירושלים לקחה את כל ההילה והתהילה הקדושתית, תל אביב היא בירת הבילויים, אבל איפה התגלו הכי הרבה סימני חיים? דווקא באזור חיפה המנומנמת, שם חי האדם הקדמון מלפני 500 אלף שנה ועד ימינו. לא משנה אם החיים מלאי רוחניות או זימה, ולא משנה אם אתם הולכים לישון בתשע בערב או בשתיים בלילה, אם אתם חיפאים יש לכם את הסיכוי הגבוה ביותר להותיר חותם על פני כדור הארץ. שווה או לא שווה?

בטיול יומולדת אני כוללת כמעט תמיד מפגש עם הטבע, והפעם נוסף גם מפגש עם חיים קדומים – בפעם האחרונה שהייתי כאן זה היה בגיל 14, בטיול היחיד שנתנו לי לצאת אליו בחוג לארכיאולוגיה. כן, הייתי בחוג הזה. לא, זה לא היה כמו שחשבתי, ובזמנו הטיול הזה ממש ביאס אותי. מכל העתיקות היפות בארץ ישראל, לוקחים אותנו דווקא לאדם הקדמון? בעעע.

למען האמת, אפילו שחלפו 20 שנה, סגירת המעגל הייתה קצת מאכזבת. בתמונות זה אולי נראה נחמד, אבל במציאות, טוב שההורים שלי עזבו את חיפה. מצד שני, לא בדקנו את המסלול ההיקפי אל מצפה כרם מהר"ל (ארבע שעות הליכה, כולל טיפוס). אולי משם הייתה יכולה לבוא הישועה.

התחלנו עם המסלול ה"רגיל": מערת התנור (טבון), שכדי להגיע אליה מטפסים בשביל מדרגות מעט תלול, ואז מגיעים למעין רחבת תצפית יפה. החפירות החלו כאן בשנות ה-20 של המאה ה-20 (משלחת אנגלית), המשיכו בסוף שנות ה-60 (משלחת אמריקנית), ובשנים האחרונות הגיעו לכאן סוף סוף הישראלים מאוניברסיטת חיפה. זה נראה כאילו החפירות טרם הסתיימו, כי הסימונים הארכיאולוגיים עדיין שם, אבל לא ברור לי מה יש לחקור כל כך הרבה. מה עוד אפשר למצוא? חיים מלפני 700 אלף שנה? האם הכוונה היא לעורר שדים ושלדים רדומים מרבצם?

בתוך המערה נשמר רצף של שכבות ארכיאולוגיות בעובי 20 מטר, המייצגות 200 אלף שנה ושלוש תרבויות: האשלית (הומו ארקטוס, האדם הזקוף), התרבות היברודית (תקופת פיתוח כלי האבן) והתרבות המוסטרית (לא לבלבל עם מוסקטרית. בתקופה הזו המערה שימשה בית ל-25-50 נפשות, שעסקו בציד בעלי החיים שהיו נפוצים באותה תקופה). החלק המגניב ביותר: במערה נמצאו שלדים של האדם הניאנדרטלי. כל זה מתוארך 150-50 אלף שנה אחורה.

ואחרי זה הדתיים אומרים שהעולם קיים רק 5,770 שנה.

בכל אופן, מכאן השביל הוביל אל מערת הגמל, שבה ראינו הדמיה של החיים במערה בתקופה המוסטרית: גבר, אישה, חיה על האש וקצת פירות מסביב. צורת המערה מזכירה פעמון, כלומר מי הגשם חלחלו בקרקע, המיסו את הגיר ולמעשה יצרו חלל גדול בתוך הסלע. ועכשיו, למערה השלישית והאחרונה של המסלול ה"רשמי", שהיא גם המערה הארוכה ביותר באזור הכרמל (70 מטר), יש בה נטיפים קטנים והם עדיין מטפטפים…

היישוב במערת הנחל התחיל בתקופה המוסטרית, אך עיקר הממצאים שייכים לתרבות האוריניאקית, שהחלה לפני 40 אלף שנה ונמשכה 20 אלף שנה – הממצאים אינם שלדים, למרבה הצער, אלא כלי אבן. במשך תקופה מסוימת סר חינה של המערה בעיני אבותינו הקדמונים, אבל לפני כ-12 אלף שנה חזרו לכאן בני התרבות הנטופית, שהיו הראשונים לבנות יישובי קבע וליצור חפצי אמנות (כמה הייתם משלמים על מחרוזת צדפים בת 11 אלף שנה, יד שנייה?) (סליחה, לא יד שנייה. וינטג'!). מהתקופה הזו נמצאו בתי קברות של ממש, אבל ליד המערה יש רק שלד ב"כאילו", להמחשה.

אחרי שסיימנו את המסלול הרגיל התחלנו לצעוד במסלול נחל מערות, עם הסימון הכחול. להגיד שהיה מעניין זה לתת קומפלימנט בלי כיסוי, אבל בהחלט אפשר לומר שהיה פורח והיו פרפרים בלפחות שלושה צבעים. השביל עצמו לא ממש נוח להליכה, יש בו יותר מדי אבנים קטנות, ולא ממש רואים משהו מעניין מלבד עוד מערות רחוקות בהרים הסמוכים. כמעט כל מטייל שפגשנו נשאל "מה יש לראות בהמשך", וענה "כלום, לא הגענו עד הסוף". כשעשינו אחרי 20 דקות אחורה פנה, הפכנו אנחנו לאלה שעונים את התשובה המבאסת.

מה שכן, בדרך חזרה לאוטו קלטנו משמאלנו את מערת הגדי, שהיא המערה המזרחית ביותר לאורך ערוץ הנחל. כשטיפסנו למעלה פגשנו שרשרת תולעים קוצניות שפשוט התנייעו בטור אחד צפוף מאוד. בתום הטיפוס ראינו לפנינו מערה קטנה יחסית, שעל פי דף המידע נמצאו בה שלדים שהוגדרו כאדם המודרני (הומו ספאיינס). כדי להכניס קצת עניין שיחקנו את המשחק האהוב עליי באתרי עתיקות: אני המתווכת, ענבל הרוכשת, ואני צריכה למכור לה את המקום בצורה הכי אטרקטיבית שאני יכולה (כאן המטבח, זה הטבון שלך, ושם תוכלי לארח אורחים. אם יש לך אירוע בחוץ, יש פה מדפים קבועים בקיר, שאפשר לשים בהם כלים ומזון). לפעמים זה אפילו מצליח לי.

האם הצלחתי למכור לכם את הטיול הזה?

נראה לי שבטיול הבא צפויים סיכויים טובים יותר.

מתחילים איתי.

 

מערת התנור

 

הגברת ממערת הגמל

הגבר של הגברת

 

שרידים בכאילו. שום דבר אמיתי אין כאן

 

 

כאן מתחיל הפעמון

 

 

היציאה ממערת הנחל

 

מטילים צל לצד מערת הנחל

 

 

 

 

 

החבר'ה בדרך למערת הגדי

 

 

ובהגדלה

 

פתח מערת הגדי

 

הטבון של מערת הגדי (לפי סוכנות התיווך שלי)

 

 

עוד מערות רחוקות

 

 

תגידו אתם למה פתח המערה הזה דומה

 

 

אמנות או נמות – פוסט יומולדת חיפאי 2

בדיוק לפני שבוע הסתיימה הביאנלה הים תיכונית של חיפה, הראשונה מסוגה, שהתקיימה במתחם קמפוס הנמל. 40 אמנים מכל העולם, בני כל הדתות והעדות, הציגו עבודות בנושא "תכולת בית". ראש העיר יונה יהב, שמתגאה במפגשים הרב תרבותיים שמתקיימים בה (פסטיבל "החג של החגים") ובסובלנות של תושביה, לא היה כל כך בטוח שזה יצליח: "כמו בכל ההתחלות, שוררת אי ודאות לפני האירוע", הוא כתב בקטלוג הביאנלה. מעניין מה גרם לו לבחור במשפט הזה, ומה הוא חושב עליו עכשיו.

האמת, היתה לו סיבה לסקפטיות הזו: מסיבה שאינה נהירה לי, כרטיס כניסה לביאנלה עלה 40 שקל, סכום גבוה למדי שלא מצדיק את עצמו. אפילו להיכנס למוזיאון יותר זול. שלא לדבר על כרטיס לקולנוע. נכון, זה לא אותו תגמול, ובכל זאת – יקר. הפתרון היה לשתף פעולה עם העיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות", שהציע כרטיסים בחצי מחיר. סטודנטים התבקשו לשלם רק 10 שקל. אז למה מלכתחילה לא לקבוע מחיר כניסה סביר לכולם?

השאלה הזו נותרה פתוחה, כמו שאלת מספר המבקרים בביאנלה, שלא הצלחתי למצוא לה תשובה. אבל השאלה המעניינת ביותר בעיניי היא האם הביאנלה הצדיקה את קיומה מבחינה אמנותית. כלומר האם בעוד שנתיים זה יקרה שוב.

הרעיון לחלק את התערוכה לשני מתחמים, כרמל ושקמונה, נבע כנראה ממצוקת מקום. לא אידיאלי, אבל עיצוב המתחמים היה מקסים: מכולות משא מסודרות זו לצד זו וזו מעל זו, משל היו קוביות משחק. בתוך כל אחת מוצגת עבודה אחרת. כמה מהעבודות פשטניות, שלא לומר מביכות, שלא לומר עושות חשק לצעוק שהמלך הוא עירום. חלקן מיצבי וידיאו משמימים (הזכיר לי סרט ארגנטינאי מתיש שראיתי בפסטיבל טרייבקה, הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שיצאתי מסרט באמצע), וחלקן – הנה זה מגיע, סוף סוף – פשוט נוגעות ואז נחרתות.

בזכות שינויים בתפיסה, משפטים חזקים, השתקפויות, ניקיון או פשוט יצירתיות, יצאתי מהביאנלה עם תחושה שלא רימו אותי. וכאמור, זה היה על הגבול. אני מכירה אנשים שכן חשו מרומים. אנשים שלא הסכימו להתאמץ כדי ליהנות, ושלא "התעלפו" משום דבר. כן, היו כמה דברים נחמדים, אבל בשביל זה לשלם כסף? מסקר לא רציני ודל משתתפים (4), עולה ש-50% בעד להמשיך ו-50% חושבים שאין צורך בעוד ביאנלה. כשניסיתי לצותת למבקרים אחרים, כמעט כולם הצליחו למצוא עניין בעבודות. עד כמה זה עלה להם במאמץ, כלומר עד כמה הם ניסו להצדיק לעצמם את הביקור, זו כבר שאלה אחרת.

בין העבודות שמצאו חן בעיניי מאוד, אני רוצה לציין שלוש:

 

 Digest של מירב היימן – על שולחן מלבני הוקרן מהתקרה סרטון של ארוחת שבת, שבה השולחן נערך מעצמו. עוברים לחלה ולסלט, מפנים, עוברים למרק, למנה העיקרית ובסוף לפיצוחים והקפה, והכל כאילו נעשה מעצמו ללא מגע יד אדם. לסרט יש סאונד של קרקוש צלחות וסכו"מים, שהדהד בכל מתחם הביאנלה וליווה את כל הביקור שם.

 

ירושלים של בלו-סימיון פיינרו – זוג מטקות על שולחן פינג פונג קוראות לשחקנים שיקפיצו להקפיץ את הכדור מצד לצד, כלומר על מפת העיר ירושלים, אותה עיר שכולם כל כך אוהבים לשחק איתה. הרשת אולי היתה אמורה לסמל את גדר ההפרדה אבל העבודה הזו מצליחה להיות אקטואלית גם מסיבות אחרות: פרשת הבנייה בשפרד ובשייח ג'ראח ופרשת הולילנד. בעצם, למרבה הצער, היא אקטואלית תמיד.

אגב, פיינרו הוא המנהל האמנותי ויוזם הביאנלה.

 

ללא כותרת של נטי שמעיה-עופר – קקטוסים מקבלים צורה חדשה, והופכים לקיר קוצני, עם דלת וחלון (מתברר שהיינו אמורים להציץ פנימה ולראות איזו שלולית ורשת ברזל לבנייה. אבל פחדנו להתקרב לקוצים). מתוך הקטלוג: "המחיצות האורגניות מעניקות חלל המכולה מאפיינים אורגניים חיים, המסמלים את רצונו של האדם למשטר את הטבע ולהתאימו לצרכיו ולתבניותיו". למרות שאפשר למצוא שיחי צבר בכפרים ערביים רבים, הוא הפך דווקא לסמל הישראליות היהודית. עוד דיסוננס.

 

והנה עוד עבודות שאהבתי:

 

ברוכים הבאים – מנאל מחמיד

ברוכים הבאים – מנאל מחמיד (זוית נוספת)

 

חפירות בחיפה – אנה אנדרס

 

מגדלור (בנמל חיפה) – אתי אברג'יל. העבודה כוללת הרבה מחברות עם משפטים, אבל אני בחרתי את המשפט הכי חזק מבחינתי

 

סדרה 13 – אנג'ליקה שר

 

אבולוציה של מוות – מוניר פאטמי

 

מכאן (מחוץ למכולה) – ראני זראווי

 

מעבר לחלון (פנים המכולה) – ראני זראווי

 

מלון בלקן – מריה פאפאדימיטריו (מיצג שהוצג בכל העולם, אבל כאן מתקשר לקהילת העולים הבלקנים בחיפה משנות ה-30 וה-40. "מבנה טעון של מלון המאכסן בתוכו עובדים זרים, חסרי בית, אנשי שוליים, החיים ביחידת תרבות נפרדת בעלת מערכת ערכים, מוסר, ומבנה חברתי אחר. בקהילות אלה נעלמת לרוב יחידת המשפחה הגרעינית, כמו בכלא או בצבא")

 

מלון בלקן – מריה פאפאדימיטריו

 

??? – ??? התפלק לי "המלך העירום" אחד, אבל אני לא יודעת איך קוראים לעבודה ומי עשה אותה. וחוץ מזה, בכל זאת יש בה משהו בעיניי

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 95 שכבר עוקבים אחריו