ביום הרביעי, לאור התוכניות, התעוררנו יחסית מוקדם. היה עדיין קר. מי ידע שזה יהיה יום כל כך חם! ומיד ידע שבשמונה וחצי בבוקר חדר האוכל יהיה כל כך שוקק חיים…
התחלנו את המסלול הרגיל: הליכה לטקסים, ופניקולר לקבטש – כיף לראות את מיצר הבוספורוס כל יום, אני אוהבת ים – ואז קו 38 לתחנת Beyazit, כיכר החירות. אמנם המטרה היתה הבזאר הגדול, אבל את עינינו תפס המסגד הסמוך, הגדול והמרשים. אין לי מושג איך קוראים לו, אני רק יודעת שהוא ממש קרוב לשער הכניסה המרשים לאוניברסיטת איסטנבול (מרשים אפילו יותר מהסורבון, ובאוני' תל אביב יכולים רק לקנא). בכל אופן זה לא מסגד סולימניה.
נכנסנו פנימה, זו היתה השעה שאחרי התפילה, ושואב האבק עבד במרץ. לפי כיסויי הראש (צעיפים) המקופלים כל כך יפה, כנראה בנות לא התפללו שם באותו בוקר. לכן, כשהזקן צעק עליי לא להיכנס בלי כיסוי ראש (במסגד הכחול לא כ"כ הקפידו כמו כאן), לא היה אכפת לי לשים את אחד הכיסויים הכחולים. בפנים היה יפה ומרשים כמעט כמו המסגד הכחול. אבל עדיין הייתה התרגשות מסוימת, כי בארץ אף פעם לא נכנסתי למסגד, לא יודעת אם יש בכלל סיכוי שזה יקרה, ואין לי בכלל מושג עד כמה המסגדים פה מושקעים כמו שם (מלבד אל אקצא. ראיתי תמונות, בהחלט מושקע).
אחרי הביקור הזה נכנסנו דרך אחת הסמטאות אל הבזאר הגדול. כמובן שבהתחלה לא ידענו מה לבחור ופשוט דילגנו על הכל. לאט לאט ההתנגדות נשרה מאיתנו, והתחלנו להסתכל על הסחורה. כיוון שהיה עדיין מוקדם, היינו הספתח של כל הסוחרים, ורובם היו להוטים שנקנה מהם במחיר שאנחנו נקבע. ניצלנו את זה במידה מסוימת. בתור שניים שלא סובלים התמקחויות, נגררנו אליהן בעל כורחנו ועמדנו בזה יפה. בסופו של דבר זו היתה חוויה כייפית, גם אם קצרה מדי. מה שכן, לא לקחתי בחשבון את כובד הקניות…
בירת התרבות של אירופה לשנת 2010 בהחלט תגמלה אותנו יפה על הבחירה לבקר בה. את הפוליטיקה השארנו בחוץ.
ענייני תחבורה
בדרך כלל מי שנוסע לטורקיה בדיל, מקבל גם שרותי העברות – כלומר הסעות משדה התעופה למלון, ובחזרה. הבעיה היא שאנשי ההסעות יוצאים הרבה שעות מראש, "ליתר ביטחון" וגם כי יש להם הרבה איסופים בדרך לשדה, מכל המלונות. הסידור הזה הורס את האפשרות לטייל בעיר מצד אחד, ומגדיל את זמן השעמום בשדה התעופה מצד שני.
באיסטנבול החלטתי לא להיכנע, והחלטנו על הגעה עצמאית בשעה סבירה. המלון שלנו היה מרוחק 5-7 דקות נסיעה מכיכר טקסים (לא לכיוון שדה התעופה), והנסיעה נמשכה בסך הכל 30 דקות. המחיר: 38 לירות טורקיות, פחות מ-100 שקל. אז כן, 'בזבזנו' עוד קצת כסף שיכולנו לחסוך, אבל הרווחנו את הזמן שלנו בעיר הנהדרת הזו.
עבודת פסיפס בתחנה של הפניקולר
אוניברסיטת איסטנבול
הכניסה למסגד
החצר הפנימית
אחת התקרות (וחלונות הפוכים, בגלל זווית הצילום)
ברוכים הבאים לבזאר. גם כאן לא נפקד מקומו של הדגל
לא נפקד גם מקומן של התקרות המצוירות
במילה אחת: וואו!
הסבר מעניין על בירת התרבות של אירופה לשנת 2010… (חולצה של הבנזוג)
תגובות
עבודת הפסיפס יפה, מבנה הכניסה לאוניברסיטה יפהפה, גם הביתן בתוך החצר הפנימית, והבזאר גם הוא נהדר. נראית בהחלט חווייה די הכרחית.
אני חושבת שזה הדבר הכי מפתיע באיסטנבול: העושר התרבותי.
אנחנו נוטים לזלזל בעיר הקרובה אלינו, שכאילו זולה וכאילו כל הישראלים נוסעים אליה אלא אם ראש הממשלה שם פולט שטויות, אבל בעצם יש שם המון מה לראות.