איסטנבול פגיעה (חלק ב')

את היום השני הגדרתי לעצמי כיום הכי איסטנבולי שיש, לטוב ולרע. לרע, כי במשך שעה התברברנו בכיכר טקסים כשחיפשנו תחנה של קו אוטובוס לאיה סופיה, וכל איסטנבולי ואיסטנבולית אמרו לנו שם של קו אחר, במקום אחר. לטוב, כי בסוף לקחנו מונית שעלתה 15 לירות, בארץ על מרחק כזה היינו משלמים על הרבה יותר. ואז ביקרנו באזור הכי מרתק בעיר.

אם היינו הולכים לפי הסדר וההיגיון הגיאוגרפי, היינו מתחילים את היום במסגד הכחול, ממשיכים לאיה סופיה ומסיימים בארמון טופ קאפי. אבל אני חשבתי שצריך להפריד בין שתי החוויות הגדולות, כדי לא לחוש overwhelmed, ולכן המסגד שימש כהפוגה באמצע. בסופו של דבר, בזכות המסגד הגענו למבנה המוקדש לכל הסולטנים, סוג של מסגד קטן שבו יש מעין ארונות קבורה לכל סולטן וסולטן (לא מצאתי על זה אף מילה באינטרנט), וראינו עוד כמה מבנים מעניינים מסביב.

ולמה בזכותו? כי כדי להיכנס, נשים צריכות לכסות את ראשן במטפחת או בצעיף, ואני שכחתי את שלי במלון. לא היתה ברירה, אלא להתחיל לשוטט ולחפש חנות או דוכן שימכרו את הסחורה המבוקשת. ההיגיון אמר לי שהטורקים סוחרים טובים, ולכן בטוח אמצא את מבוקשי במהירות. ובכן, מהר זה לא היה, ונזקקתי להכוונה במשרד המידע לתיירים (אותו היה הרבה יותר קל למצוא), אבל העיקר שבסוף היה לי צעיף כחול לביקור במסגד הכחול.

אגב, המסגד נקרא כך בשל האריחים הכחולים מהעיר איזניק, שמצפים את קירותיו הפנימיים – אם כי הצבע דהה במהלך השנים, וכיום השם לא ממש מוצדק. באותה מידה היה אפשר לקרוא לו "המסגד האדום", על שם השטיח האדום הענק שמכסה אותו (צריך להוריד נעליים בכניסה). מה שאי אפשר לקחת ממנו – אפילו לא ברעידת אדמה – זה את ששת המינרטים המאפיינים אותו, בעוד שלכל מסגד "רגיל" יש רק ארבעה מינרטים. קירות המסגד מקושטים בפסוקים מהקוראן שנכתבו על ידי גדול הקליגרפים באותה עת, סייד קאסים ג'ובארי – תוכלו לראות זאת כאן באחת התמונות.

פירוש המילים "איה סופיה" הוא חוכמה אלוהית, והחוכמה היתה כפי הנראה לבנות לגובה של 56 מטר וקוטר של 31 מטר, להפוך את המקום מכנסייה למסגד ואז למוזיאון. למעשה, זו היתה הכנסייה הגדולה בעולם במשך אלף שנה, עד שבנו את כנסיית סנט פטרוס בוותיקן. שתיהן כנסיות גדולות, בשתיהן יש השקעה אמנותית ואדריכלית עצומה, כמעט בלתי נתפסת, אבל לגמרי ברור איפה התורמים ממשיכים לשפוך את הכסף ואיפה זקוקים לכסף של התיירים.

בבואנו למתחם טופ קאפי נכנסנו בטעות בשער הראשי, המוביל לפארק גולנה – גנים המשתרעים עד לנקודת התצפית על הבוספורוס. באמת היה מוזר להיות במקום שכמעט כולו מקומיים ולא תיירים, ולא למצוא את הכניסה לארמון בשום שלב, אבל בכל זאת לא עליתי על הטעות, מה גם שהיה ממש נחמד ופורח, ושוב זכינו לראות כמה דברים מעניינים שאם הולכים במסלול ה"רגיל" לא מגיעים אליהם.

בסופו של דבר אכן הגענו לארמון טופ קאפי (בטורקית: "ארמון שער התותח". אכן מקום תותחי), מבנה המגורים הרשמי של הסולטנים העות'מאנים, והמרכז האדמיניסטרטיבי של האימפריה העות'מאנית במשך כמה מאות שנים – מ-1465 ועד 1853. המתחם מחולק לכמה חצרות, יש גנים ענקיים, מזרקות, נוף לים, והרבה פביליונים סופר-מושקעים, מחופי אריחים מצוירים בשלל דוגמאות. בעינינו מצא חן במיוחד פביליון בגדד.

בחנות המזכרות מוכרים, בין היתר, DVD של סרט בשם טופ קאפי. זה נראה כמו בדיחה, אבל רשמתי לעצמי לברר במה מדובר. ואכן, כשחזרנו לארץ גילינו שזה סרט של אולפני MGM מ-1964. ממש במקרה, שידרו אותו בערוץ MGM בבוקר שבת האחרונה. עיקר העלילה הוא ניסיון לגנוב מהארמון את הפגיון של הסולטן. אני גנבתי שעות שינה, הבנזוג נהנה.

היום הראשון – כאן.

ביציאה מארמון טופ קאפי – המרוחקת כמה מאות מטרים מהכניסה דרכה הגענו – ראינו את המזרקה של הסולטן אחמט השלישי, שמשלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה. המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית.