איסטנבול פגיעה (חלק א)

אני די בטוחה שרוב הישראלים כבר ביקרו באיסטנבול לפניי, ואם לא רוב הישראלים, אז לפחות כל המשפחה שלי. למרות שהגעתי לעיר הזו עם התנגדות מסוימת, ולמרות שלא הגעתי בתקופת שיא ביחסים בין ישראל לטורקיה (ההפך הוא הנכון), בהחלט נהניתי מהעיר שלמיצרי הבוספורוס. גיליתי שהיא מציעה הרבה יותר ממה שחשבתי, שבחלקים מסוימים היא מודרנית יותר ממה שחשבתי, ובחלקים אחרים היא מסוגלת להציע לי מה שאף מקום אחר לא יכול – למשל להיכנס למסגדים באופן חופשי ולגלות אותם מבפנים.

זה היה ביקור קצר מהרצוי, אבל בכל יום למדתי משהו חדש. ביום הראשון, למשל, הכרתי את כיכר טקסים, שבהחלט יש בה משהו מקסים, ואת איסתיקלל ג'דסי, שדרות העצמאות של העיר, מדרחוב שכולו בניינים עם אדריכלות מעניינת, נציגויות של מדינות זרות, חנויות אופנה, חנויות ספרים, ובתי קפה מקסימים שיש להם מרפסת בקומה השנייה. יש גם מקומות של צ'יפס בלבד, עם מבחר רטבים, ממש כמו בהולנד ובבלגיה. בכלל, בהמשך הטיול למדנו שהטורקים טובים בלאמץ רעיונות מכל אירופה.

ואם כבר אימוץ רעיונות, הגילוי המפתיע הראשון (עבורי) היה שטורקים הם כמו בדואים: שוואייה שוואייה. כלפי אחרים הם חסרי סבלנות, במיוחד בכביש, אבל כדי להסתדר איתם, צריך הרבה סבלנות. במובן אחר, קולינרי, הם דומים לצרפתים: ברגע שתשאל מלצרים על מנה מסוימת, או תבקש לשנות בה משהו, הם ישכחו את כל אוצר המילים הדל שלהם באנגלית, וימרחו אותך בזמן עד שתתייאש. ברגע שתזרום איתם, לא משנה לאן ולאיפה, פשוט תזרום, החיים שלך יהיו הרבה יותר קלים ומעניינים.

עוד כמה דברים שסימנתי לעצמי בתום היום הראשון:

לחודש אפריל קוראים פה ניסן, ממש כמו בעברית.

בשביל לבקש סליחה אומרים פרדון, ממש כמו בצרפתית.

שלום זה מרחבה, ממש כמו בערבית.

אינפקטד משרום מגיעים (הגיעו) להופיע באיסטנבול באמצע חודש ניסן.

לירה טורקית שווה 2.5 שקל.

את המילה מונית כותבים כך: TAKSI.

הרמזורים פה כוללים סימון שניות לטובת הולכי הרגל / הנהגים הלחוצים. כשיש ירוק להולכי הרגל, גם האיש ברמזור הולך, ולא סטטי כמו אצלנו.

אה, וכמובן, הכי חשוב: הגיעה זמנה של הנסיעה הראשונה עם הבנזוג מעבר לים. כן ירבו, אמן ואמן.

(צריך ללחוץ על התמונות כדי לראות אותן בגדול. לוחצים על אחת, ואז יש מין מצגת של התמונות בלבד)